פתאום כולם נזכרו.
פתאום הגיוס בוער,
פתאום עולם התורה בסכנה,
פתאום חברי הכנסת רצים לראיונות, להפגנות ולכותרות.
מוזר.
ארבע שנים היה שקט.
ארבע שנים אפשר היה למצוא פתרון מאוזן ואחראי:
להבטיח שקול התורה לא ייפסק לרגע,
שבני התורה ימשיכו לשקוד על לימודם,
ומנגד שמי שאינם לומדים יישאו בעול במסגרת מתאימה.
אבל למה לפתור בעיה כשאפשר לשמר אותה?
הרי בעיה פתורה לא מביאה קולות בקלפי.
אז הכבישים נחסמים,
הציבור נתקע,
האחים רבים,
והפוליטיקאים... מרוויחים.
וככל שהפקק גדול יותר,
כך הנאום ארוך יותר.
וככל שהמשבר עמוק יותר,
כך התמונה בעיתון גדולה יותר.
רק שאלה אחת עדיין מחכה לתשובה:
אם זו באמת גזירת שמד,
אם זו באמת סכנה לעולם התורה,
ואם כל כך חשוב שקול התורה ימשיך להישמע בלי הפסקה
למה לא טיפלתם בזה ביום הראשון לקדנציה?
כי מי שפותר בעיות בתחילת הדרך הוא מנהיג.
ומי מגיע להצטלם ליד הבעיה בסוף הקדנציה הוא... מועמד.
ואת ההבדל הזה הציבור חייב להתחיל להבין ולהפנים:
כשאותם אנשים שמנעו במשך שנים פתרון שהיה יכול גם לשמור על עולם התורה וגם למנוע את הקרע בעם, מגיעים היום להוביל את המחאה כנראה שהבעיה כבר מזמן הפכה לקמפיין.
כותבת בדמע ובכאב,
כאחת שרוצה בכל ליבה שקול התורה ימשיך להדהד בעוצמה בכל פינה,
אך יחד עם זאת שעם ישראל יישאר מאוחד,
כי התורה שלנו נועדה להרבות אהבה, אחווה ושלום, ולא חלילה להפוך אחים ליריבים.
