כמו כולם, גם אני תכננתי איך לסדר את הבית לפסח. כתבתי תכנית מפורטת ובה מה אעשה בכל יום ועיקרה הסתערות על חדר אחר בכל יום, במלוא המרץ, עד להשגת התוצאה בשלמות.

הכול נראה מצוין וכבר רציתי להתחיל כשקבלתי מתנה.

ערב אחד, בעלי הביא לי מתנה. ספר. בטח ספר קריאה נחמד, חשבתי. קראתי את העטיפה וגיליתי את הספר 'סוד הקסם היפני'. איך לסדר את הבית בשיטה אחרת לגמרי, שהמציאה מקצועית יפנית לסדר בשם מארי קונדו ובאופן מפתיע, השיטה קרויה על שמה - שיטת קון-מארי.

קודם כל היא טוענת בספר שמי שפועל על פי השיטה שלה יצליח. אין דבר כזה לא להצליח!

יש הנחה רווחת שכל אחד צריך להתאים לעצמו שיטת עבודה שתתאם את האופי שלו לגבי סדר וניקיון, אך מארי קונדו טוענת שכל זה לא נכון. ישנה שיטה אחת שנכונה לכולם, בכל זמן, ובכל מקום- וזו, כמובן, השיטה שלה!

והכי טוב- אחרי שמסדרים בשיטה שלה, היא מבטיחה, לא צריך לסדר יותר לעולם! טוב, אני מודה, זה קנה אותי לגמרי.

הכול נשמע כל כך אוטופי ונפלא, עד שקראתי את האותיות הקטנות והפרטים, אבל גם אז החלטתי שלא לסגת. תוך כדי תחילת העבודה הגיעו התרמות- להילחם בעוני, להילחם בתאונות הדרכים ואני חשבתי שגם להילחם בבלגן זו מלחמה ראויה, או אם להודות באמת- להילחם בעצלות. אז כן, יצאתי לדרך.

ומהי הדרך, בעצם?

אז בקצרה על פי הבנתי את השיטה מהם החסרונות? 

1. צריך לעבור פריט - פריט על הדברים בבית, כל פעם על פי קטגוריה אחרת. אם הפריט אינו גורם לי אושר לזרוק אותו. ולזרוק הרבה! לזרוק? אני? איך?

2. לעבור קטגוריה קטגוריה, להוציא את כל הבגדים מכל המקומות בבית, ואז את כל הספרים, ואז את כל הניירות וכו'. הצילו! נראה לי שאברח מהבית אחרי שכל הבגדים יעברו לגור בסלון!

3. זה לוקח המון זמן. לא נראה לי ששבועיים יספיקו. אז מה עושים? בעלי הציע להתחיל לפני פסח, לצאת לפגרת חגים, ולחזור לעבוד אחר כך, הצילו...

טוב. אז אולי כשחושבים על זה שוב כדאי לוותר על שיטת קון מארי. נשמע נחמד, אבל רק בתאוריה. אני חוזרת לשיטה המסורתית. חדר חדר. סיוט, אבל בטוח.

לפני ההחלטה הסופית שאין ממנה דרך חזרה הבטתי שוב בספר ונזכרתי בשורות שמשכו אותי הכי הרבה. אם מסדרים בצורה לא נכונה הבלגן יחזור, 'אפקט הבומרנג'. אבל אם מסדרים נכון הסדר יהיה לתמיד. לתמיד? זה אומר שבשנה הבאה לא אצטרך לנקות לפסח בכלל? שכל הסיוט הזה יהיה חד פעמי? נשמע מדהים. במחשבה שניה נלך על זה.

כשסיפרתי לחברות שלי היו כל מיני תגובות, אחת אפילו אמרה שנראה לה שהשיטה מתאימה רק ליפנים, אבל אני שסיכונים הם לחם חוקי [חוץ מאשר בפסח, כמובן] החלטתי ללכת על זה.

אז אחרי כמה לילות של התמוטטות בשמונה מעצם המחשבה על הסדר התחלנו במבצע. הוצאנו את כל הבגדים שקטנים על הילדים מכל הארונות בבית ומיינו אותם. הבעיה שאז לא מצאנו שקיות לאכסון ונרדמנו. בבוקר בעלי היה צריך ללכת לעבודה ואני מצאתי את עצמי עומדת מול ערמות בגדים שכיסו את השולחן, הספה הרצפה ובעצם כל הבית. האם עליי להתייאש? לברוח?

טוב, נו, לא ברחתי, באמת. רק שהחלטתי שבא לי קפה וישבתי בבית קפה קצת יותר מידי זמן. כשחזרתי הביתה גיליתי שהפיה לא הגיעה, ונאלצתי לעשות את הקסם בעצמי. הודאתי לבגדים על שירותם הטוב וזרקתי אותם לשקית מסירה לגמ"ח, בזה אחר זה. אני מודה שהיו כמה שהוצאתי מהשקית רגע לפני שהורדתי לאוטו [למרות שסביר שלעולם לא אלבש אותם עוד]

אז איך אפשר לסכם את הניסוי?

לעת עתה יש מלא מקום לבגדים, ובכלל כל מה שקשור בבגדים נראה טוב ויפה ונחמד ונעים, אבל האם בבגדים יש סיכוי שנגע חמץ?

שבוע לפני פסח נכנסנו ללחץ והחלטנו שבעלי ייקח ימי חופש כדי לעבוד בשיטה המסורתית בזמן שאני אמשיך בשיטה החדשה שלנו. אז עכשיו בעלי מנקה את המטבח ואני מסיימת עם הבגדים ועוברת למשחקים.

מקווה לכתוב לכם אחרי פסח שהבית נראה נפלא. אבל לעת עתה אסתפק בזה שהבית יהיה במצב של 'נראה'. כרגע לא רואים כלום חוץ מבגדים ומשחקים...

מאחלת פסח בריא, רגוע ושמח לכולכם, ובעיקר שפוי...