משך הזמן של הניסוי: החל מגיל שלושים ואחת ועד... מי יודע?

מהות הניסוי: לצאת ממסלול החיים של גן-בי"ס יסודי-תיכון-שירות-לימודים-חתונה-ילדים-זקנה ולשרוד את זה, בלי שהחברה תוקיע אותי, בלי שהמשפחה תתבייש בי, בלי שאף אחד יתייאש ממני [כולל עצמי], ובלי להגדיל את החור בכיס יותר מידי.

מה אומר הוויז? כל האנשים החכמים מסביב, ובעיקר קרובי המשפחה הדואגים. "אולי לא כדאי?",  "אולי פשוט עדיף שתעבדי במשרה מלאה?", "את מסכנת הכול", "יש לך ילדים קטנים, צריך איכשהו לפרנס אותם", "זה חוסר אחריות".

אבל הוויז גם טועה לפעמים, נכון? קשה לסמוך עליו כשנדמה שמכירים את הדרך וצריך לנהוג אחרת.

המרד: גיל 31, כנראה גיל ההתבגרות לא הספיק לי, החלטתי לרדת באחוז המשרה הרשמי לטובת הקמת קבוצת תיאטרון.

הקבוצה: השחקניות, 6 במספר, היו תלמידות שלי לתיאטרון בעבר והראו ביצועים ויכולות מרשימות

הזמן: הבכורה ב-10 באפריל. 10, כן? לא 1, זו לא בדיחה. מסתבר שלפעמים גם ל-0 יש משמעות.

כיצד נוצרה הקבוצה: טקס יום הזיכרון באנדרטה פגשתי את התלמידות. דיברתי איתן על כך שאני רוצה להעלות הצגה. אז זה היה בגדר רעיון. אחר כך נפגשנו ועברנו על טקסטים. כולן הסכימו על טקסט אחד. 'עם יד על ההגה', על תרבות הנהיגה הישראלית, ומאז תחילת השנה הזאת נהגנו להיפגש פעם בשבוע לצורך חזרות.

איפה? אולי הסלון שלנו הוא לא בדיוק ארמון, והוא גם לא בדיוק כליל הסדר והניקיון, אבל הסתדרנו.

המטרה: הסבה מקצועית לפני שהתמקדתי בכלל באיזשהו מקצוע בחיי. האם בכלל אפשר להגדיר את התופעה הזאת כהסבה מקצועית? נשאיר את זה למומחים!

הסיבה: כבר עשר שנים לפחות שאני עושה הפקות לבתי ספר. בית הספר הזה רוצה הצגה מקצועית לגמרי, אבל אין להם כסף להגברה, בית הספר ההוא רוצה טקסט שיסביר לקהל המפגרים מה קורה בכל שניה ושניה, כי אחרת הקהל לא יבין שאם הדמות יצאה מהבמה נגמרה הסצנה, כן? בית ספר אחר שרוצה שהמורות ינכחו בכל החזרות ויתנו הערות 'מקצועיות' לתלמידים, בית ספר שרוצה הפקה מעולה אבל אין לו יותר מידי שעות וכו'. אז זהו. נמאס לי. רוצה לעשות את הדברים לבד, בדרך שלי.

איך לא אפחד? הרי אולי כולם בכל זאת צודקים ואני צריכה לעבוד במשרה מלאה כמורה לתיאטרון, ולא 'לעשות שטויות' כמו שהם קוראים לזה. אין בזה כסף, אין לזה ביטחון, ובעיקר זה לא כמו כולם.

החלטתי שכדי לא לפחד צריך אומץ. אז קראתי לו 'תיאטרון האומץ' ויצאתי לדרך...

מטרת הניסוי: שכשאגיד 'תיאטרון האומץ' אנשים ידעו, בעצם, מה זה אומר [לא רק אלו שקוראים את הטור, כן?], שאתפרנס מהצגות שאני מביימת בשביל התיאטרון שלי ובעיקר שתהיה בו הרבה הנאה. מטרות צנועות, הלא כן?

האם הניסוי הצליח? אם תשאלו היום התשובה היא 'כן, בטח' בגלל שאני עוד בהיי מהצגת הבכורה. אם תשאלו אותי עוד שבוע, חודש, או שנה אולי תהיה תשובה אחרת. אני מאוד מקווה שלא.

ככה לסכן הכול בשביל דבר שלא מכניס אגורה? לא מכניס? בואו נהיה דוגריים, בסדר. לא רק שהוא לא מכניס הוא מוציא לא מעט. הוצאתי לא מעט כסף על בדים, אביזרי במה וציוד, ופרסום, ולא קיבלתי כסף על כל שעות העבודה שכביכול יכולתי לעשות באותו הזמן.

אבל כסף זה לא הכול בחיים [יש שיגידו 'רק הרוב'], ויש דברים למעלה ממנו. למשל סיפוק, אושר, ובעיקר הגשמת חלום.

לנסות את זה בבית? אני אומרת כן, תהיו אנשים אמיצים, צאו עם החלומות שלכם ותגשימו אותם. תעשו מה שאתם מאמינים בו, תלכו עם האמת שלכם עד הסוף.

רק בקשה קטנה, בסדר? כשתכנסו למינוס אל תבואו אליי בתלונות, כן? אמרתי או לא אמרתי שצריך אומץ?