החלטתי להתקשר לאמי שקנתה לי את השמלה. שאלתי אותה מתי קנתה והיא אמרה משהו כמו חודש-חודשיים. היא אשרה לי שהקבלה שנמצאת בשקית היא הקבלה. היא בקשה לדבר עם המוכרת. לא התלהבתי, אבל נתתי לה. המוכרת דיברה עכשיו כמו שור זועם, כמו חיה חסרת מעצורים. היא בעצם לא דיברה, היא שאגה כמו אריה, יללה כמו תן וצרחה כמו צבוע.
היא אמרה לאמא שלי בטלפון, שאמרתי שקניתי את השמלה לפני שבועיים! אף פעם לא אמרתי כזה דבר! היא אמרה לאמא שלי בטלפון שאני צורחת עליה, וישר נכנסתי בעצבים ובדרישות! שקר מספר שתיים. המוכרת אמרה שבכלל לא הסתכלה על הקבלה [שקר מספר 3], ואז הוסיפה שהבגד מהקיץ הקודם [שקר מספר4], שמעתי את אמא שלי מתווכחת, אבל המוכרת לא הקשיבה. היא עובדת כאן המון זמן והיא יודעת הכול. אומרים שאנשים נפוחים מאגו מעידים על חוסר בביטחון עצמי שהם מנסים להסתיר? אולי פעם אערוך ניסוי שיברר זאת.
ובינתיים, מה כדאי לעשות?
באותו הרגע התחשק לי להכעיס את המוכרת עוד יותר ולנצח. 1/0 זה כבר לא יהיה, אבל לפחות 1/1!
אז אמרתי למוכרת: "לא צעקת עליי, הא? הקלטתי הכול, אין לך מה לדאוג",
כפי שאמרתי, אני כמעט אף פעם לא משקרת, וההקלטה הייתה בדיוק דוגמא נפלאה ל'כמעט'.
"את מאיימת עליי?", היא צעקה, וראיתי את הפחד בעיניה. אם היא הייתה בסדר מדוע היא צריכה לפחד מזה שהקלטתי אותה כביכול?
"וחוץ מזה אגיש מכתב תלונה למנהל שלך", אמרתי והתכוונתי לכל מילה. זה אינו יחס שמגיע לאף לקוח באשר הוא!
לו רק הייתי אומרת את הדברים בנחת, לא מתעצבנת, ויוצאת עם חיוך מהחנות, בוודאי הייתי מרגישה שאולי הניצחון אפילו 3/1, אבל במקרה הזה אני בכלל לא בטוחה שהיה ניצחון.
"שיהיה לך יום מדהים, נשמה!", אמרתי לה בצאתי משם, מנסה להרגיע את האדרנלין שהציף את גופי ואיים לפוצץ אותו.
"גם לך!", היא השיבה, אבל ממש כמו בהצגה טובה הסבטקסטים נטלו תפקיד חשוב בהרבה מאשר הטקסט עצמו.
התיישבתי ב'גרג', אבל הקוצים במקום שיושבים עליו, שהלכו והתרבו מרגע לרגע, קצת הציקו לי, אז חזרתי לאותנטי. תמיד הייתי ילדה היפראקטיבית, אבל עכשיו זה היה אפילו יותר מזה...
"שתדעי לך שאני לא דורכת פה יותר והפסדת לקוחה קבועה שקונה המון!", הטחתי במוכרת.
"הבוס בטלפון, בואי, דברי איתו", היא נפנפה לי בטלפון שלה בחזרה, שתינו עדיין בוערות מכעס. אדם שהיה רואה את הסיטואציה מבחוץ בוודאי היה חושב ששתינו שתינו כמה כוסות יותר מידי של איזה משהו..
"לא מעוניינת, הוא כבר יראה את מכתב התלונה", אמרתי, "בטח, כי את יודעת שאת טועה אז את לא רוצה לדבר איתו", זאת הייתה מניפולציה כל כך לא מקורית וצפויה עד שסוף סוף הצלחתי להגניב חיוך.
יצאתי משם, ורצתי לכתוב מכתב תלונה. כתבתי ושלחתי. מיד הרגשתי טוב יותר. האם המכתב יתקבל? האם מישהו ברשת יטרח בכלל לקרוא אותו? זאת ועוד בטור הבא... אבל לעת עתה, איזה מסקנות אפשר להוציא מהניסוי הזה? הרי אני אדם מעשי!
כשחושבים על זה יכולות להיות כמה מסקנות:
- לבקש מאחרים שלא יקנו לנו בגדים? התלבטות. בדרך כלל זה מצליח וזה גם נחמד.
- לא לנסות להחליף בגדים? מי חשב שזה ייגמר ככה!!
- האינטרנט הוא ידידו הטוב של האדם? [כתבתי מכתב תלונה ושלחתי אותו בעזרתו הנדיבה, מה שבהחלט הרגיעה את העצבים שלי].
- ואולי המסקנה היא: שעליי ללמוד לשלוט על העצבים? מסקנה לא רעה [שאגב זו אינה הפעם הראשונה בחיי שהגעתי אליה, כן], אבל איך לעזאזל עושים את זה?
ואולי אנחנו בעצם חוזרים כאן לכל הטורים בהם דיברתי על זמן. שזמן אין, זמן עושים. וצריך למצוא את הזמן להחליף בגדים בדיוק כמו שמוצאים את הזמן להפקיד צ'קים, או לקחת את הילדים מהמסגרות?
