לא בכוונה, יצאתי לערוך את הניסוי הבא.
אמא שלי קנתה לי לפני חודש, חודשיים? משהו כזה, שמלה באותנטי בביג.
כמובן ששמחתי מאוד. תמיד כיף שקונים לך בגדים, אלא שכל השמחה המשיכה רק עד לרגע שבו מדדתי את השמלה.
"נו, אז איך זה נראה עליי?", שאלתי את בעלי, "אם את רוצה להיראות בהיריון אז זה מצוין", הוא אמר לי, ככה, בלי להתבייש! מיד הבין לטעותו וניסה לתקן, "לא בחודש מתקדם, בחודש שני או שלישי משהו כזה, רק בטן קטנה, זה הכול, באמת".
היה יכול להיות מעניין להיכנס פעם לתוך המוח של הגברים, כדי להבין איך הם חושבים, כי לי דווקא התיקון נראה גרוע יותר מן ההערה עצמה, במיוחד שאני עובדת כדי לרזות כבר אי אילו חודשים, ודווקא הצמיגים באזור הבטן מתמידים בסירוב לעזוב.
טוב ברור לכם שברגע שבעלי אמר את רגע הכנות שלו לא היה לי צל של ספק. חייבים דחוף להחליף את השמלה!
ולכן, באופן בלתי מפתיע, שכבה השמלה החל מרגע זה ועד היום בבגג' שלי ברכב, מתחת לכסא רכב ישן, שמן מנוע, משולש צהוב, אפוד בטיחות, מערכת סאונד ששכחתי להעלות הביתה כבר כמה חודשים [או שהתעצלתי?], ועוד.
היום נאלצתי לנסוע לביג כדי להפקיד כמה צ'קים. זו נראתה לי הזדמנות מצוינת לנסות ולהחליף את השמלה, שמלבד אותה דקה בה מדדתי אותה איש לא נגע בה. ידעתי שייתכן שלא יסכימו להחליף אותה כעת, משעברו יותר משבועיים, ובכל זאת החלטתי לנסות את מזלי.
האם יחליפו את השמלה לאחר שעבר יותר מן הזמן הנקוב על פי חוקי החנות להחלפות?
ובפירוש כתוב בקבלה: "החלפות/החזרות תוך 14 יום בצרוף חשבונית".
אבל זהו עצם הניסוי שנעשה מבלי לחשוב, או לייתר דיוק מתוך מחשבה שאם אדבר אמת [רק מדדתי את השמלה], אולי תתרכך המוכרת באשר היא בת אנוש ותיאות להחליף את המוצר.
אם תסכים, כך תכננתי, אקנה שם גם עוד כמה חולצות ובכלל אביזרי ביגוד, אולי סיכות לשיער? למה לא? באתי בנכונות לקנות. עם כסף בכיס וחיוך מנצח. מצב רוח נהדר ואפילו מעט זמן פנוי.
נכנסתי לחנות האותנטי בביג. איזה יופי של דברים, חשבתי. יופי. אחרי שאחליף [אם זה יצלח], את השמלה כבר הייתה לי רשימה די ארוכה של מה שאקנה.
"שלום", אמרתי למוכרת ברכות, "קנו לי את השמלה הזאת ואני רוצה להחליף אותה". "תראי, לא קנו לי אותה לפני שבועיים, אלא קצת יותר, אולי חודש? חודש וחצי? לא יודעת בדיוק, אבל רק מדדתי אותה והיא קטנה עליי. הורדתי אותה מיד ועכשיו היא כאן, בשקית", הושטתי לעבר המוכרת את הקבלה.
אני לא זוכרת מה קרה קודם, אם קודם הביטה בקבלה או בשמלה, אבל התגובה שלה הייתה מאוד לא צפויה עבורי. אני ציפיתי ל"אוי, אני כל כך מצטערת אבל אי אפשר להחליף אותה כבר עבר הזמן", או: "טוב, את יכולה להחליף אותה. הסכום שעומד לרשותך הוא", אבל התגובה שלה הייתה אחרת לגמרי.
"זאת לא הקבלה הנכונה", היא אמרה וערערה את הביטחון שלי וגם, "השמלה הזאת ישנה מאוד. היא מהקולקציה של הקיץ לא האחרון, אלא זה שלפניו, היא בכלל לא נקנתה לפני חודש או חודשיים, היא נקנתה לפני יותר משנה".
חמתי החלה לבעור בי.
כל אדם ועקב האכילס שלו. אצלי הנקודה הרגישה היא להגיד שאני משקרת. אני אדם ישר מטבעי. לעולם לא משקרת. גם זה, אגב, לא היה שקר. אעדיף להגיד לאנשים את האמת בפרצוף, גם אם היא אינה נעימה מאשר לשקר. זהו טבעי. ואינני יכולה לסבול שמישהו יטען שאני משקרת.
טוב, אולי אם חברה הכינה לי עוגיות ולא אכלתי אותן, והיא תשאל איך הן היו אני אשקר ואגיד 'טעימות', בסדר? אני בן אדם, אבל בגדול אינני משקרת. כמעט אף פעם. ובוודאי שלא בדברים מהותיים ובוודאי שלא מתעסקת בהונאה. אני עובדת עם קבלות, עם תיק במס הכנסה. לא אוהבת כסף שחור, סולדת מרמאויות.
עכשיו התפניתי בעצמי להביט בקבלה. התאריך המוטבע עליה היה 27/1/16. זה לא בקיץ שלפני שנה, אלא אם כן מישהו לא למד לקרוא תאריכים או לעשות חשבון בסיסי.
המשך בשבוע הבא...
