"הלו, סוזי, אז מה את רוצה שאני אביא לך יש פה ריח אורנים, ריח ים וריח פריחת אביב. מה את אוהבת?" הגבר המטופח כבן שישים העומד לצידי נראה מבולבל ומוטרד ביותר מהאפשרות שיבחר חלילה את הדבר הלא נכון. כאילו ניקלע לחנות הבשמים בדיוטי פרי ואין לו מושג ירוק מה לקנות לאשתו. אלא ששנינו עומדים בסופרמרקט של בית שמש, מול מדפי חומרי הניקוי, והוא מדבר בנייד כבר שעה ומזיע, על אף שהמזגנים פה פועלים מצוין. הוא ממשיך בקול מיואש באופן מעורר רחמים: "והחומר לרצפה? איזה סוג להביא לך? מה, גם באותו הריח? טוב, רגע, אני אחפש". גם לי, האמת, אין השכלה אקדמית או ידע נרחב כלשהו בנושא אבקות כביסה וטבליות למדיח. משום מה זה אף פעם לא ממש עניין אותי. העניין הוא שרוב הגברים בטוחים שאנחנו, הנשים, נולדנו עם כישורים מיוחדים לקרצוף הבית ועם ידע מוקדם בחומרי ניקוי ובאבקות כביסה. רוב הגברים בטוחים שאנחנו אפילו נהנות מזה. מהשליטה המוחלטת בממלכת הבית הזוהרת. הכוללת בין היתר, כיבוס, ייבוש וקיפול כביסה. גיהוץ במידת הצורך, בישול לילדים ולשבת, אפיה בשעות הפנאי, וכמובן קרצוף ומרוק הבית שיהיה נעים לכולם. מילא שהגברים יחשבו כך. זה ברור. מגיל אפס הם הבינו שעדיף להם להתרחק מהתחום המעצבן והלא מתגמל הזה. הבעיה היא שרוב הנשים חושבות בדיוק אותו דבר. רוב הנשים מאמינות באמת ובתמים שזהו תפקידן הנצחי עלי אדמות (לצד קריירה / עבודה כמובן). רוב הנשים מאמינות שהן חייבות לקחת אחריות על מטלות הבית ועל הילדים כי אם לא הן מי יעשה זאת? יש המאמינות שזו זכות גדולה שנפלה בחלקן. יש המשוכנעות שאם הן לא יעשו זאת העולם יחרב, ויש אף נשים שיתווכחו אתך וישבעו (באלוהים) שהן אכן נהנות מכל אותן מטלות משמימות שמישהו חייב לעשותן ממילא. ובכן, למה? למה למען השם (שגם הוא כנראה ממין זכר) כולנו כל כך משוכנעים שזהו תפקידה הבלתי מעורער ובלתי ניתן לוויכוח של האישה? למה, כבר בגיל צעיר, מבינות הילדות במשפחה שמחובתן לסייע במטלות הבית? למה הן מוכנות להיכנס בכניעה ובטבעיות למטבח? למה הן מוכנות לקבל על עצמן את התפקיד המפוקפק של יורשת העצר לממלכת הבית? מי אחראי לשטיפת המח ההיסטורית הזאת, מי??? אני לא מתכוונת לנבור בכתבי הקודש ובספרי היסטוריה על מנת לגלות שגם שם כולם בטוחים שקיים חוזה סודי עתיק יומין עליו חתמה האישה לדורות. חוזה המחייב אותה לשאת באופן כמעט בלעדי בעבודות הבית המשמימות שאינן תורמות כהוא זה לאינטליגנציה שלה ואינן מוסיפות נקודות זכות או הקלה בחיים ובטח שלא במס הכנסה. אירגוני נשים הכריזו לאחרונה על תחרות הפרסומת הפוגענית ביותר כלפי נשים. לעיתים איני מבינה את אותם אירגוני נשים. נדמה לי שהם עוסקים בטפל ובפרובוקטיבי ואינן שמות לב לעיקר, לאותן פרסומות תמימות למראה, פרסומות המחלחלות בשקט בשקט, לתודעה הקולקטיבית של ילדות וילדים בעולם כולו. זוכרים את אותה פרסומת לנוזל כלים אפקטיבי במיוחד בו הסבתא מחייכת מאוזן לאוזן לאחר שנחלה הצלחה כבירה בניקוי סיר מבלי שתצטרך לשפשף יותר מידי? היא נראית מאושרת לחלוטין בעודה מנקה את הסיר, בערב שישי, כשכל המשפחה יושבת לה בנחת ונהנית מהארוחה שאותה היא בישלה. הם אפילו לא חושבים לחכות לה. משפחה אידאלית ממש. סיטואציה רגילה כל כך. כולם סביב השולחן צוהלים שמחים ומלקקים את האצבעות בעוד הסבתא המאושרת תקועה במטבח, במקומה הטבעי עלי אדמות, לנקות את הסיר בו בישלה כל אותו יום. או אותה פרסומת לאבקת כביסה (שעצבנה אותי במיוחד) בה מלווה מוסיקה שמימית נשים המכבסות במקומות שונים בעולם וקריין (גבר כמובן) אומר בקול סקסי "אימהות בכל העולם מכבסות באבקת הכביסה שפותחה במעבדות שלנו (...ומיותר לציין שהמדען הוא גבר) שמעתם? נכנס לכם לראש? עזבו לרגע את אבקת הכביסה. מה שחשוב זה ש"נשים בכל העולם מכבסות?" איזה כייף לנו. אנחנו מגשימות חזון כלל עולמי. חוויה על חושית בעלת ניחוחות בינלאומיים ממש. או אותה פרסומות למרכך כביסה בניחוח לבנדר או משהו כזה בה האישה מחבקת את החולצה שבדיוק הוציאה מהמייבש (חולצה של בעלה, כמובן) מקרבת אותה לאפה בשאיפה עמוקה ומחייכת בסיפוק גדול. או אחת מאותן פרסומות לנוזל רצפות בניחוח פרחי בר. זוכרים את האישה שיוצאת במחול לאחר ששטפה את הרצפה ופרחי בר מתעופפים להם באוויר סביבה? איזה כייף. כמה נפלא. הבית נקי והאישה מאושרת. וואלה, אני מוכנה להתערב שאף אחת מהחברות שלי לא מסוגלת לצאת במחול קליל ושובה לב שכזה אחרי הניקיונות בבית. אפילו לא חברות שרצות מרתון. איך, אני שואלת את עצמי ואתכן, איך ייתכן שאף ארגון פמיניסטי אינו מבחין בשטיפת המח היומיומית הזאת? ילדות וילדים, נערים ונערות, גברים ונשים הבוהים במסך הקטן בכל שעות היום והלילה נחשפים עשרות פעמים ביום לזוועות מסוג זה ואף אחד לא מזהיר או מתריע. אז בבקשה מכן, בהפסקת הפרסומות הבאה אל תקומו להביא פיצוחים ואל תנצלו את הזמן להכניס כלים למדיח או להכין סנדוויצ'ים למחר בבוקר. תשקעו בספה עמוק עמוק ותדמיינו לרגע שאתן יצורים מהחלל החיצון שבדיוק נחתו בארץ הקודש (או בכל נקודה אטרקטיבית אחרת על הגלובוס) ושעליכם ללמוד מהמסך הקטן אודות התרבות, המנהגים, וכללי ההתנהגות על כדור הארץ. ואז זה יכה בכן. תבינו שמוכרים לנו לא רק חומרי ניקוי מחברה כזו או אחרת, לא רק שניצלים של מאמאעוף או של טבעול, לא רק פתיתים או קוטג'. מוכרים לנו אג'נדה שלמה על איך נראית ומתפקדת אישה. אג'נדה שנועדה לקבע עובדות לדורות ולהבטיח שמקומנו ומעמדנו יישארו בדיוק כפי שהוא. בדיוק כפי שהיה לפני שנולדתי ולפני שנולדה סבתי מרגו (ממקימות בית שמש...) ולפני שנולדה הסבתא שלה. וזה היה די מזמן...