השבוע אתייחס בדבריי לנושא אשר קיטונות של דיו נשפכו בגינו, ואשר דובר בו לא מעט בערוצי התקשורת השונים, הן בעיתונים והן ברשתות החברתיות, והוא פרשת רומן זדורוב.
לאחרונה נחשפתי לתופעה, במיוחד ברשתות החברתיות, לפיה כל דכפין מרגיש לרגע כשופט וממהר לטעון לחפותו של רומן זדורוב, כאשר מובן שרבים ממשתתפי השיח מעולם לא קראו ולו עמוד אחד מבין מאות עמודי פסקי הדין שנכתבו בעניין זה.
תחילה, על מנת להבין את הכרעת השופטים בפרשה, עלינו להבין מספר כללי ברזל בעולם המשפט בכלל, ובענף הפלילי בפרט.
ראשית, עלינו לדעת כי האמת העובדתית והאמת המשפטית, אינן בהכרח חופפות זו לזו. המחוקק קבע כי השופטים, בבואם לחרוץ את דינו של אדם, יתבססו על ראיות המובאות לפניהם ולא על תחושות בטן ואינטואיציות, כאשר לכל ראיה משקל משלה. ברור כי לא כל אירוע, בין פלילי ובין אזרחי, מתועד ומצולם ומביא עמו ראיות מוצקות, אשר יעזרו לשופט להכריע לכאן ולכאן. הרבה מן האירועים מביאים עמם ראיות נסיבתיות, ראיות תלושות כאלו ואחרות, ועל השופט להכריע על פיהן בלבד.
שנית, במשפט הפלילי, כדי להרשיע נאשם, על התביעה להוכיח אשמתו מעל לכל ספק סביר. כלומר די בספק סביר קל שבקלים כדי לזכות נאשם.
שלישית, יש להבין כי הודאת נאשם היא אינה עניין של מה בכך. כאשר התביעה מביאה הודאה של נאשם, עליה להראות כי ההודאה ניתנה בצורה "חופשית ומרצון", ואז כל שעליה לעשות הוא להביא ראיה נוספת, קלה שבקלות-"דבר מה נוסף", בשפה המשפטית- והדרך להרשעה סלולה ומובטחת.
כשראיתי את תכניות התחקירים השונות שנערכו בנושא זה, ואת מאות התגובות בעיתונות וברשתות החברתיות, הייתה עמי התחושה כי אכן נעשה פה עוול, אך כמובן, שבעולם המשפט תחושות לחוד ועובדות לחוד, ולכן גמלה בליבי החלטה להידרש לפסק הדין.
מספק הדין עולה, כי רומן זדורוב הודה פעמיים בביצוע הרצח, פעם אחת בפני מדובב ופעם נוספת בפני החוקרים, כאשר הוא טוען שהדבר נעשה כשהיה במצב של "אי שפיות זמנית". כעת, כל שהיה על התביעה הוא להביא ראיה נוספת כאמור כדי להרשיעו, וכאלו לא חסרות.
לפתע, החליט זדורוב לחזור בו מהודאתו. על מנת שטענתו תתקבל, עליו להוכיח כי הודאתו הוצאה ממנו בדרכים לא כשרות, תוך פגיעה קשה בזכויותיו, אשר גרמו לו להודות בניגוד לרצונו. התביעה הוכיחה נחרצות כי הן הודאתו בפני המדובב, והן הודאתו בפני החוקרים, ניתנו מרצונו החופשי. באשר להודאתו בתא המעצר, המדובב לא הפעיל עליו לחץ כזה, או אחר, אלא, זדורוב הוא זה שפנה אליו כדי "לשפוך את לבו", ותיאר את מעשה הרצח לפרוטרוט. באשר להודאתו בחקירתו במשטרה, הרי שהחקירה התנהלה בשעות סבירות, כאשר לזדורוב ניתנה האפשרות לעשן, לאכול ולישון כל העת, ואין שום דבר המצביע על התנהלות חריגה של החוקרים.
מעבר להודאתו, ישנן מספר ראיות המצביעות על מעורבות של האיש בפרשה. כך למשל, זדורוב ידע פרטים שרק מי שרצח את הילדה יכול היה לדעת. בשחזור הרצח בפני החוקרים סיפר זדורוב כיצד שיסף את גרונה של תאיר ראדה ז"ל, נעל את הדלת מבפנים ודרך על גופתה כדי לתפס על הניאגרה ולצאת מתא השירותים. לשאלת החוקרים, מדוע לא יצא מהדלת ונעל אותה מבחוץ, השיב זדורוב, כי המנעול בתא השירותים היה שבור מבחוץ, או אז התברר לחוקרי המשטרה כי אכן המנעול שבור מבחוץ. עובדות נוספות המעלות את החשד לכדי "מעל לכל ספק סביר", הן היעלמותם הפתאומית של מכנסיו ושל להב הסכין שעמם עבד ביום הרצח, וכן, שבמחשבו האישי נמצאו סרטים המסבירים כיצד לשסף גרונות ומאמרים על חומרת הענישה ברצח תחת "אי שפיות זמנית". כל אלו ועוד רבים, לא הותירו ספק אצל שופט בית המשפט המחוזי, ושופטי דעת הרוב בבית המשפט העליון.
השופט עמית פותח את פסק דינו בציטוט של נשיא בית משפט העליון בדימוס, אהרון ברק, במאמרו "על משפט, שיפוט ואמת", לפיו "..שעתו היפה של השיפוט הינה כאשר 'האמת המשפטית' ... מתקרבת במלוא האפשר אל 'האמת העובדתית' – זו האמת אשר קיימת במציאות כמות שהיא..." אינני סבור, בלשון המעטה, שלא כך הם פני הדברים בפרשת זדורוב.
