מאת: אתי בן עמי – סויסה

רינת לוק אלחייק, 42, אם לשלושה, תושבת גבעת שרת, גדלה והתחנכה בבית שמש, נשואה לעו"ד יוסי אלחייק, ביתם הצעירה של ניקול שתבדל"א ועמרם לוק ז"ל – ראש המועצה הרביעי של בית שמש. אמנית שממחזרת זבל מהם עושה יצירות אמנות נפלאות בבתי ספר, גני ילדים ובישובים בכל רחבי הארץ.

"את האמנות שלי אני מפיקה מחומרים 'זרוקים' שמצאתי בשולי הדרך מהם אני מוציאה את המיטב. מי שמכיר אותי היטב יודע שאני מבשלת מעדנים נפלאים מכל השאריות שאני מוצאת במקרר. כל חיי התחברתי לאנשים בשוליים והצלחתי לחבר אותם למרכז. "למצוא את הזהב באשפה" זו דרך החיים שלי, יש לי מעין מסננת בעיניים, לא אחת כשאני נוסעת עם יוסי בעלי ואנו עוברים ליד מכולת אשפה אני מבקשת שיעצור ומתעלפת מחומרים שאני מוצאת. אני מרגישה שקיבלתי מתנה מה' על היכולת לראות זהב בכל מקום. כך גם עם בני אדם, אני מאוד אוהבת אנשים. ממול זה, אני לא מתכחשת לרע דווקא מהמקום של הקושי והמצוקה.

צחקו עליי כשעשיתי את 'כיכר הכבאי' ברחוב השבעה בבית שמש, ביקשתי אישור מיוחד מהעירייה לקחת חומרים ובקבוקים ממסוף האשפה הכללי של העיר. 'שחיתי' בתוך ערימה של זבל שמבחינתי זה אוצר גלום, אנשים שאלו אותי רינת מה את עושה פה? ואני בטוחה שכל מי שהסתכל עליי מהצד חשב לעצמו שאני ממש פסיכית.."

ספרי מעט על העסק שבבעלותך.

"הקמתי עסק שנקרא 'ירוק בקבוק', ששם לו למטרה פיסול סביבתי במרחבים ציבוריים מפסולת שאינה מתכלה, בכדי להעלות מודעות וייזום פרויקטים בהרמוניה - קיימות - חברה - כלכלה - תעשיה וסביבה. עשייה המחברת הכל כולל טבע ואיכות הסביבה. עם זאת, אני לא מצפה מאנשים להפחית את הצרכנות שלהם, בכך אני מציגה אלטרנטיבה בה אפשר לחיות בהרמוניה של החיים ובחלק מהסביבה שלנו בגינות פורחות, ולהפוך את הפסולת שחוזרת אלינו בדמות מוחשית ושמישה, במרחבים חדשים ומחודשים לסביבה.

לדוגמא: באחד מבתי הספר במודיעין מצאנו מעבר לגדר של ביה"ס ערימות של פסולת בניין שהקבלן השאיר כאבן שאין לה הופכין, והחלטנו להכניס את כל הפסולת לתוך מתחם ביה"ס ולפסל עליהם פסל טיפוס ומשחק שאפשר להשתבלל בתוכו. התוצאה  בעשייה היא מעולם של קסם וממתקים, כמו שילדים אוהבים. התלמידים צפו בכל התהליך, דבר שהעלה את המודעות למחזור. המנהל סיפר לי שזה מתחם שהתלמידים הכי מחוברים ואוהבים. בכל התהליך השקענו אנרגיה שהפכה למשהו חדש ויפה.

דוגמא נוספת, בפרויקטים שאני עושה בכיכרות ביחד עם ילדים וחיילים, אנחנו אוספים בקבוקים מהאשפה ובונים גינות נוי מרהיבות. תהליך מאוד חינוכי שהם עוברים בהבנה עמוקה של מה באמת ניתן להפיק מזה. מפקקים של בקבוקים אני עושה פסיפסים מהממים. בביה"ס בצור הדסה התלמידים אספו אלפי פקקים, ויצרו קיר פסיפס במתחם ביה"ס שאין יפה ממנו. התלמידים שעשו זאת הם מכיתה מקדמת וניתן להבין כמה גאווה הם חשו ביצירה ובתהליך, ואין גאה ממני.

אני עובדת בכל רחבי הארץ בפרויקטים עם הקהילה. יש משהו מאוד מכונן ונכון בלהעביר את האנשים תהליך. אחת הדוגמאות המרגשות שחוויתי היה בפרויקט בישוב 'שדה עוזיה', ישוב סוציואקונומי קשה, וביחד עם עובדת שלי שלמדה עבודה סוציאלית, התחלנו להפעיל תלמידים מכיתות ט' - יב' נערים שהיה קשה להניע אותם לפעולה. מחוסר עניין מובהק וזריקת בקבוקים אחד על השני לאט לאט ועם הרבה סבלנות הם התחילו לבוא מרצונם, הם פחות זרקו ויותר עשו. בנינו יחד בחצר של המועדון פינת ישיבה מהממת עם פרחים, יצרנו עבורם מקום מאוד יפה ונעים לשהות בו. שבועיים מסיום הפרויקט קיבלתי טלפון מאחד הנערים שסיפר לי כי הנהלת הישוב רוצה לקחת להם את המועדון ולהפוך אותו לגן ילדים ולהרוס את מה שנבנה שם. אמרתי לו שאחיינית שלי שדרנית בגלי צה"ל ואולי באמצעותה נעלה את הסוגיה לרדיו מאחר ומה שהנהגת הישוב רוצה לעשות מאוד לא חינוכי. לאחר כמה ימים הוא התקשר אליי שוב וסיפר: "נפגשנו עם המנהל ישבנו מולו ולא עשינו בלגן, דיברנו יפה. בסוף הוחלט שהם לא יהרסו את הפינה וגם לא היה אכפת לנו שילדים מהגן ישתמשו בו."

המדהים בכל הסיפור שהם ממש נלחמו על המתחם שעשינו ביחד, הם הבינו שיש להם גב ואפשר להתייחס אליהם בכבוד בזכות העשייה שלהם. זו הייתה הפעם הראשונה שהם הביאו עצמם למקום טוב יותר, בעיניי זו סגירת מעגל "מעז יצא מתוק".

תפיסתי היא שעם תלמידים בכיתות מקדמות היצירה והתהליך כי מאשפה ניתן לעשות דברים גדולים ויפים, בקיימות, בהישארות ובעמידות של פרויקטים הוא העניין שיוצר שינוי. וככל שנראה יותר ויותר מחזור שמשנה את האיכות והסביבה, כך ייטב."

באילו פרויקטים את עוסקת עכשיו?

"בימים אלו אני עסוקה בפרויקט במושב 'טל שחר' בהמשך לפרויקט משנה שעברה, שיפצתי פינת הידברות שהתכלתה, בפינות ישיבה ועבודות יצירתיות וססגוניות, המגמה היא להראות צבעוניות בצורה.

אני לוקחת אשפה ממפעלים מזהמים באזור כדוגמת 'אבקו', לקחתי מהם מכסים אותם חיפיתי בצמיגים ומהם בניתי פינות ישיבה מדהימות. ממפעל 'אלקיים' אני לוקחת ברזלים ועוד. ישנם הרבה מפעלים באזור שנרתמים ותורמים את הפסולת שלהם לעבודות שאני עושה. מכאן אני קוראת לכל המפעלים באזור להזמין אותי לקחת פסולת וחומרים שהם זורקים.

בנוסף, אני מלמדת בביה"ס 'בגין' על מחזור וביחד אנחנו עושים דברים מאוד מעניינים עם תלמידי כיתות ו'. נבנה גינות נוי, קיר פסיפס פקקים גדול, עבודות שהתלמידים ייקחו הביתה. אני מלמדת על עיצוב סביבה, איכות הסביבה, טכניקות מחזור ועוד. המשמעות היא להדגיש את המחזור האנושי שקיים בנו ולא את האנרגיה של מכונות.

אני גם עובדת על פרויקט בישוב ינון. ראש המועצה האזורית באר טוביה, אליהם הישוב ינון שייך החליט שבכל כניסה לישוב יעמוד באר. ובינון החליטו כי הם לא אוהבים את הרעיון והחליטו שהם רוצים את גינות נוי שלנו. כשהתחלנו את הפרויקט ביום השני ילדה מהישוב נפטרה, ביום האחרון לפרויקט הם החליטו כי גינת השפע המדהימה תיקרא ע"ש הנפטרת. כל כך התרגשתי יצאתי עם תחושת שליחות שבנינו גינת זיכרון עם ערך מוסף שלא ציפיתי לו, ממש זכות גדולה נפלה בחלקי."

אני מבינה שמעבר לפרנסה יש לך אג'נדה מובנית?

"'ירוק בקבוק' העסק שהקמתי מנסה לגעת בכמה שיותר אנשים ולשתף את החברה בתוך העשייה. יש שחושבים שהעבודה שלי היא סיזיפית ולא משפיעה. אני מאמינה שביכולות ובסביבה שלי היא מחוללת שינוי. אני מעסיקה כבר 3 שנים את האנשים הנפלאים מעמותת 'אנוש', הם אחראים על התהליך הראשוני של ייצור פרחים מבקבוקים, משם הם עוברים למוסד 'איתנים' שם המאושפזים הופכים אותם לפרחים. אני מנסה כמה שיותר לשתף אנשים מקהילות מוחלשות בעשיה. ב'אנוש' ו'איתנים' ישנם אנשים שלא עומדים מולנו ביומיום ואנחנו לא קשובים לצרכים שלהם, ובעשייה המשותפת להם ולי אני מצליחה להביא את כולנו לאותו מקום של עשייה אך בעיקר להעצים את החלשים מאתנו."

כמי שגדלה בעיר והקימה את ביתה כאן, מה את חושבת על התהליך שהעיר עוברת?

"הייתה תקופה שניסיתי להשלים עם המצב כאדם אמוני ודתי (למרות שהחזות שלי לא נראית כך). בתחילת התהליך הייתי מאוד אופטימית כי חשבתי שהעיר תעבור לצביון רוחני. היום אני מבינה שיש חסך גדול לאוכלוסייה הוותיקה שהייתה כאן לפני ובנתה את העיר. החסך קיים בכל הקשור לתרבות וחינוך. אחת הבעיות הגדולות של העיר שהיא חסרת צביון!! הלבישו עלינו כיפה שחורה והיא רק למראית עין. האוכלוסייה כל כך שונה וצבעונית זה ממש לא אנחנו. השתתפתי לא מזמן במפגשים של דיאלוג מוסיקלי של אילנה ברוך, בין חילוניות - דתיות לאומיות - חרדיות, זה היה מקסים, כולנו כל כך שונות ודומות עד שזה מגיע להנהגה. אני לא מוצאת את האיזון ברמת המשאבים שמופנים לאוכלוסיות בכל הארץ, כמי שעובדת בכל הארץ ומאוד מודעת לתקציבים שמופנים להעשרה, ורק בבית שמש קוראים לזה 'אקסטרות', בתי הספר בעיר ממש עניים מהבחינה הזו. פשוט עצוב וחבל!"

מה לדעתך היה אומר אביך עמרם לוק ז"ל על התהליך שהעיר עוברת?

"אבא שלי תמך מאוד באבוטבול בקדנציה הראשונה, אני מאמינה שבחירתו הייתה גם בתרומה של אבא שלי, שמצא בו אישיות מאוד חיובית ומחברת. הוא דאג להפיץ את זה בקרב כל מכריו ומשפחתו ועשה עבודה למען בחירתו. כיוון שאבי היה אדם מאוד אופטימי ומגשר. אני מאמינה שגם בימים אלו אם היה חי הוא היה קורא לעשייה משותפת ולחיים בשלום והרמוניה בין כל הזרמים."

מה הכי חסר לך בבית שמש?

"הכי חסר לי בעיר הוא העשרת תחום החינוך בתרבות, תאטרון ויזמות תיירותית במקום הכי יפה בארץ. אני מנסה להיפגש עם אנשים רלוונטיים בעיר לשיתופי פעולה ומרגישה שהפידבק מהם הוא שאני ממש נטל עליהם."

(רינת לא רצתה להיכנס לפרטים ושמות של אותם "אנשים רלוונטיים" איתם רצתה להיפגש, מפאת כבודם. א.ב.ע).

יש איזה פרויקט מיוחד שהיית רוצה לקדם בעיר? 

"כן. רציתי לבנות עם נשים, באחד מכיכרות העיר, כיכר של מוקד ואחדות בין מגזרים. דווקא עם נשים כי הן מחוללות שינוי. שיבנו ביחד גשר תרתי משמע מחומרים ממוחזרים. שיהווה מוקד - גשר כסמל. הייתי מאוד רוצה שבית שמש של שנת 2018 תהא סמל לאחדות לחיים משותפים, רמות וזרמים שונים של תפיסות רוחניות, ושהחיסרון הזה יהפוך היתרון שלנו. אני מאוד מאמינה באנשים, מקום זה יכול למנף למקום של אהבה, נתינה וערבות הדדית. אני לא מפסיקה לחלום על פרויקטים שאני יכולה להזיז ולקיים.

בכדי שזה יתקיים חייב להיות שיתוף פעולה עירוני. קשה מאוד לעשות זאת לבד. כולנו עסוקים בחיי היומיום ובפרנסה. לכן, אני קוראת לכל תושב שרוצה לעשות שינוי לחבור אליי.  העשייה שלי היא בוויז'ואל  אני יודעת כי רק ביצירה ניתן לשנות ולהזיז דברים.

יש עניין שמאוד חורה לי בחודשים האחרונים, עם סלילת הכביש בצומת הרטוב כרתו את כל העצים שבימי המעברות שימשו לייבוש ביצות. יש לי עצב גדול כל פעם שאני עוברת שם כאילו לקחו לנו את הנשמה והותירו אותה ריקה ויצרו חלל גדול תרתי משמע, זו הייתה הכניסה שעטפה את העיר עם ההיסטוריה שנמחקה. בימים אלו, אני הולכת להיפגש עם האיש הרלוונטי במועצה האזורית מטה יהודה, יש שם כיכר חדשה שנבנתה (בפניה שמאלה לכיוון רמלה) אני רוצה לקחת את כל השורשים של העצים שזרוקים שם בכל המתחם ולעשות איתם משהו יפה בכיכר שיזכיר לנו את השורשים שלנו.

רציתי בזמנו בכיכר הגדולה בביג לעשות משהו מעניין בין ישן לחדש. כציר שיש לו משמעות וחיבור בין בית שמש הוותיקה לבית שמש החדשה. חשבתי ליצור שם פסל סביבתי גדול ששבילים מתוכו יהיו מקבילים לצירי התנועה וייצרו מתוכם מגן דוד אחד גדול. אך זה לא רלוונטי יותר כי נדמה לי שייעדו אותו למזרקה גדולה או משהו אורבני. הרעיון שלי נלקח מכיכר הטייסים ברמת גן, שיושב על עורק תנועה ראשי אותו הפכו למקום שאפשר לשהות בו."

עלתה לכם כמשפחה מחשבה לעזוב את העיר כמו משפחות צעירות רבות? 

"מחשבות על עזיבה את העיר עולות ותמיד נמצאות בתודעה. לצערי יותר ויותר אנשים מסביבנו עוזבים, איך שלא נסתכל על כך אנחנו חיים בפיגור מטורף. יש לעיר כל כך הרבה מה להציע. צריך למתג אותה מחדש, בקיום פסטיבלים, בנופים שלה, המיקום, ההיסטוריה מימי התנ"ך, אבל אין שום עשייה בכיוון. יש לעיר היסטוריה שורשית עוד מימי קדם ואנחנו לא מוצאים שום אלמנט לקדם אותו. תושבים מכל הארץ מגיעים לאזור לטייל במערת הנטיפים, בית גאמל ובעוד מקומות יפים, הם עוברים דרכה ומסביב ולא נכנסים אליה. אני לא מצליחה להבין למה לא הופכים את העיר למשגשגת מכל הבחינות: תיירות, מחזור, איכות סביבה בכל המשאבים הקיימים כאן?

אני מאוד אוהבת את העיר והתושבים, ומקווה שיקרו כאן דברים טובים. בעיניי ככל שיתקיימו שיתופי פעולה ברמה העירונית עם התושבים הוותיקים והחדשים שרוצים לחולל שינוי - זה יקרה.

אפרופו שינוי, החלום הכי גדול שלי לעיר הוא לעשות מהפיכה גדולה. מפעל 'נשר' מכרסם באדמה ונהיה שם ממש גרנד קניון. אפשר להפוך את המקום לפארק מחזור הכי גדול בארץ משהו ברמת מוזיאון עם פעילות ענפה ומעניינת לכל המשפחה.

לפני כמה שבועות השתתפתי בכנס גדול של חברה בינלאומית שנקראת place making , הם הופכים מקומות מוזנחים ושכוכי אל למקומות הומי אדם. למשל, הם חוללו שינוי בעיר עזובה ומוכת גורל בארה"ב והפכו מקום מסוים לאטרקטיבי, שסביבו נוהרים ונפגשים מאות אנשים ביום. ואם נשווה את זה לבית שמש, ערכו שינוי יפה במרכז המסחרי הוותיק, שיפצו והחליפו את האריחים, אפשר היה באמצע המרכז לשים בר אטרקטיבי בימי חמישי עם מוסיקה טובה לחבר'ה צעירים שיוכלו להיפגש ולהחליף דעות, או "לגנוב" חניה במקום מסחרי לכמה שעות ולערוך שם פעילות,  יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד מאחרים.

מחויב המציאות לקחת את בית שמש ולמנף אותה. כיצד מהקיים הופכים אותה למקום אטרקטיבי בכדי שאנשים יבוא לגור כאן ולא כפי שקורה היום תושבים מחפשים את הדרך החוצה ממנה."

משהו אופטימי?

"כל מה שאמרתי בראיון אופטימי. כל השנה האחרונה עבדתי מחוץ לעיר ואני רואה את הפער שהולך וגדל. לא יכול להיות שמזמינים אותי מכל הערים בארץ לעשות עבודות מרהיבות ובבית שמש אין. אני יודעת כי אם תושבים טובים יעסקו בעשייה יקרו כאן רק דברים טובים.

שימח אותי מאוד לראות שהגברת רינה הולנדר נכנסה כחברת המועצה הדתית, לנשים יש כוח והשפעה רבה בתחומי העשייה. לכן, האופטימיות שלי גוברת כשיש כוח נשי, אני שמחה ומברכת על כך."

רינת הצליחה לעורר בי מחשבות קיומיות. כיצד ניתן להפיח חיים שמחים וצבעוניים מזבל ואשפה. איך חשיבה מחוץ לקופסא יכולה לשנות תפיסות עולם וחיים. התרגשתי עד דמעות איך בתוך העסק המבורך שלה היא יוצרת יש מאין לנפשות אבודות מעמותת 'אנוש' ו'איתנים'. איך בכל היצירה שלה משולבים אנשים שחיים בתוך בועה סגורה ובכל זאת גורמים לאנשים נורמטיביים לשמוח. כנראה שנסים גדולים באים באריזות קטנות ומפעימות כמו רינת.

כולי תקווה, שהנהגת העיר תחבק את רינת ותיתן לה להפיח חיים בפינות עזובות הקיימות לצערי בכל חלקי העיר. מה נדרש ערימות זבל ואולי כ"א?! יש לי תחושה שאפשר לחולל שינוי עם תושבים ופעילי ציבור כמו רינת שלא מוותרים על בית שמש חרף ועל אף..

שבת שלום ומבורך!