מאת: אביטל וילקומיר, תלמידת ברנקו וייס

ביום חמישי בבוקר, בסביבות השעה 8, התקבלה הודעה על פיגוע של שני מחבלים ברמת בית שמש ג'. כמובן שאירוע כזה לא היה צפוי לרובנו, ועורר אצל כולם תחושת הלם ואימה. אירוע מסוג שכזה     מפתחים סוג של רצון אוטומטי להישאר בבית ולא לצאת גם לעיר. אולם, זאת הטעות הראשונה שלנו, הרצון להסתגר ולעצום את העיניים עד שהדבר ייגמר, בתקווה שייגמר בעצמו, בדיוק כשזה הזמן לצאת לרחובות ולהיראות שלמרות כל אירועי הטרור, הפחד בנו לא קיים. כשעה לאחר אירוע הטרור, חבורה של נערים יצאו לרחבת נעימי והחלו בריקודים ושירים, לכן דרך ההתמודדות שלנו עם המצב לדעתי, הוא מצוין. עוד אויב, עוד מכשול, ועוד ניסיון לפגוע ולהרוס, אך הרצון לגבור על המצב, הרצון לנצח וחוסר הפחד שלנו גוברים על כל ניסיון פגיעה של כל מחבל. האחדות שלנו חשובה כרגע מהכל ומכיוון שהיא קיימת, המצב לנצח אותנו הוא בלתי אפשרי. כשאני שמעתי על פיגוע הטרור, הייתי בדיוק באוטובוס בדרכי לצפון, בדרכנו ל "יום בעקבות לוחמים", דבר שהיה כה עוצמתי ובעל חשיבות, בייחוד בתקופה קשה זו, אך הודעה  זו גרמה לחרדה באוטובוס ועשרות הורים מתקשרים מודאגים לילדים לוודא שהם מוגנים. אינני אומרת שהפחד לא קיים, הוא קיים, אך אין צורך להקצינו, מכיוון שכל עוד איננו מפחדים מדבר ופועלים בדרכנו, כל המכשולים אט אט נעלמים, ואנחנו הנוער בפרט מרוכזים בימים אלה במטרה אחת: להילחם למען המדינה שלנו, למען ילדינו, ולמען אלו ששילמו דם מדמם על מנת להגן על יקיריהם.