טוב. אני מודה. את הניסוי הזה בכלל לא תכננתי. אהיה מדוייקת יותר: על הניסוי הזה הייתי מוותרת בשמחה, אבל, נו, מה לעשות. רצה הגורל וכך היה...
אודה ואתוודה, בדרך כלל ב"חולי מועד" אני עם נטייה כבדה לא לעשות כלום... אנחנו קמים מאוחר, מורחים את היום בבית, ובמקרה הטוב עושים איזה מסלול מעגלי של קילומטר-שניים מהבית וחוזרים. אבל הפעם החלטנו: היה לא תהיה!
אז בשעה אחת עשרה בעלי והקטנה יורדים לאוטו. אני נשארת במשימה להוריד את הגדול ששקוע בתוך ספר, אבל בוא נודה באמת- מתעכבת בעיקר בגלל עצמי... להחליק קמט בחולצה, העגילים והשרשרת לא מתאימים אחד לשני, רגע - יש לי בכלל דלקת באוזן, אולי לא כדאי לשים עגילים? ו...
הטלפון מגיע. כן, טלפון עצבני מבעלי שיושב באוטו כבר רבע שעה ומחכה. מה אגיד לו?!
אני אומרת בלחץ: "אני כבר שעה מנסה להוציא את הילד - אבל הוא לא מוכן!" (הילד ברקע: "את לא אמרת לי לצאת", אני עונה לו: "תשתוק!").
לוקח לי זמן לקלוט שבעלי בכלל לא מקשיב. הוא רק אמר: "תרדי מהר למטה, הקטנה נפלה. נראה לי שכדאי לקחת אותה לטרם".
יש כאלה שנהנים בחגים...
בעלי הוא לא בנאדם היסטרי, אז אם הוא אומר "טרם" – כנראה שזה רציני! אני רצה למטה במהירות האור ואז רואה את זה, והנשימה שלי נעצרת לגמרי: הקטנה אצל בעלי בידיים, החולצה שלה מלאה בדם, ואני רק מתפללת שאעמוד בזה. אני רצה הביתה להביא מגבת כדי לספוג את הדם, הגדול שלי צועק "בסדר, בסדר, אני בא", ואני עונה: "אתה לא בא, אתה נשאר!", הוא נראה מבולבל לגמרי. "אחותך פתחה את הראש ואנחנו הולכים איתה לטרם, נהיה איתך בקשר". ואני יוצאת בסערה.
בעלי על ההגה, אני עם המגבת על הראש של הקטנה ואנחנו טסים לטרם.
ואז, בעצם, מתחיל הניסוי.
איך הייתם מגיבים למראה ילדה בת שלוש, בידיים של אבא שלה, עם חולצה שהייתה פעם לבנה אבל עכשיו ספוגה בדם?
את ההתחלה אני לא רואה. בעלי עולה עם הילדה לבד במעלית ואני מחנה את הרכב ורצה (שברתי שיאי גינס בריצה!). אני לא יכולה לשאת את המחשבה שבעוד העולם שלי הפוך לגמרי, האנשים עדיין מסתובבים רגועים ומחייכים.
"הבת שלי פתחה את הראש!" אני מיידעת את כל מי שבמעלית, בין אם אכפת להם ובין אם לא, הם צריכים לדעת!
"אה, כן... זה קורה לילדים", אומרת אישה מבוגרת עם חיוך.
"רפואה שלימה!" מוסיף בחור שנמצא שם.
לעזאזל, איפה הלחץ?
קומה 5, אני נכנסת לטרם. "האם יש פה ילדה עם דם על החולצה? היא כבר נכנסה?" עוד רגע נותנים לי טיפול רפואי על קוצר נשימה, אני חושבת.
"הייתה פה ילדה כזאת", אומרת לי האישה בקבלה, "היא ירדה לקופת חולים כללית בקומה 1", היא מוסיפה. האנשים שיושבים מסביב מאשרים את המידע בחיוך. את ההמשך אני לא שומעת. אני חוזרת למעלית ומקללת אותה על הקצב האיטי. אולי הייתי צריכה לרדת במדרגות? מצד שני אז הייתי בטח נופלת ונפצעת בעצמי מרוב לחץ.
אני עומדת בכניסה לקופת חולים כללית. "ראיתם פה ילדה עם חולצה ספוגה בדם?" אני בטוחה שכולם יהיו לחוצים נורא, אבל כולם רגועים. מצביעים לעבר אחד החדרים ואני מגיעה לשם. אחות בודקת את הילדה ומודיעה שתיכף תגיע הרופאה. רגועה לגמרי היא מוסיפה: "אולי תחליפו לה חולצה? זה נראה לא כל כך טוב". באמת.. אפשר לחשוב שזה רק נראה.
הרופאה מגיעה ואומרת שאין צורך בתפרים, רק הדבקה.
אנחנו עולים במעלית עם הילדה והחולצה שלא החלפנו. נראה לכם הגיוני שאני אחליף חולצה לבת שלי רק כדי לא להבהיל אנשים אחרים?!
אבל אני טעיתי- אף אחד לא נבהל. כולם נשארו רגועים, ולא שאלו שאלות. מצד שני, גם לא הציעו עזרה.
"הבת שלי פתחה את הראש", אני מכריזה.
"כן, גם הבת שלי פתחה את הראש כשהייתה קטנה", אומר לי גבר נחמד, מבוגר במקצת.
"אצלנו הילדים כל פעם פתחו משהו אחר", מוסיף אחר שנראה כמו סבא עם ניסיון, ומהנהן.
ויש כאלה שלא...
אנחנו נכנסים לטרם. יושבים שם מעט אנשים. "רפואה שלימה!", מאחלת אישה חרדית צעירה עם חיוך.
"מה קרה לה?" שואל אחר. "לא נורא. תכף יטפלו בה. תרגישו טוב".
גם הרופא לא לחוץ. יש לו מטופלים, מחכה לגמור איתם כדי לקבל אותנו. בסוף זו רק הדבקה, למזלנו. כואב יותר לראות את התלתלים נגזזים מאשר את הדבק נוגע בעור.
אח, אם רק היה אפשר לסגור את כל הבעיות שלנו עם דבק. דמיינו לכם: מריבה בין בני זוג, הנה דבק מיוחד... האמא שלא מדברת עם הבת חמש שנים, הנה בוא נשים פה קצת דבק ו...
אנשים שואלים אותי- איך היה בחג? עשיתם משהו? אוהו... בטח שעשיתי, אני אומרת. איזה טיול שזה היה..
כשהגענו הביתה לאחר ה"טיול" הגעתי לשתי מסקנות:
- ישראלים לא כל כך לחוצים כמו שתמיד חשבתי
- אני כן לחוצה למרות שחשבתי שאני לא
- כוח עליון לא אוהב שאנחנו מטיילים בחולי מועד. הוא שלח לנו מסר ברור: אל תעשו כלום! קומו מאוחר, אל תעשו כלום! מסורת זו מסורת, למה להרוס? זה סתם יעשה לכם "כאב ראש"!
ומה היה עם הבגדים עם הדם אתם שואלים?
בעלי זרק את כולם לפח. לקול מחאותיו, הוצאתי את כולם השרתי ב"ואניש קליה". אתם מוזמנים לחפש אותם בבית. לעולם לא תמצאו. טיפת דם אחת לא נותרה כדי לספר את הסיפור...
אז איך לסכם? החגים היו בסדר אבל...
אני לא אוהבת את השגרה. אני מתה עליה!
