מאת׃ איילת דניאלי
בהתבוננות על מהלך חייה של קרן כהן ז”ל, אי אפשר להישאר אדישים אל מול העוצמות שבאישיותה׃ ממש כמו במרתון, הפגינה קרן דביקות ומסירות למטרה, לאחר שהשילה ממשקלה 76 קילוגרם. קרן הייתה כל כולה נתינה ועזרה לזולת, ומופת לכיבוד הורים ולכידות משפחתית.
ביום שישי הקודם אירעה תאונה מחרידה בצומת שריגים. השמועות החלו להתרוצץ, ובסוף התבשרה המשפחה בגרוע מכל: קרן כהן, 32, תושבת העיר בית שמש, היא ההרוגה בתאונה. אחייניתה לירז חמיאס, שהייתה בעבודתה בזמן שנודע לה על הפיגוע, מספרת על הדודה שכל כך אהבו ועל החלל הגדול שהשאירה אחריה קרן ז”ל בלב כל מכריה. ביום שישי האחרון קיימה משפחתה של קרן הפגנה בצומת שבו נקטפו חייה, וחיי רבים אחרים לפניה.
"קרן הייתה בת זקונים לסבי וסבתי, שגידלו שישה אחים", מספרת לירז. "כל חייה היא נלחמה במשקל עודף. לפני שנתיים היא עשתה את ניתוח ה'שרוול'. גם התהליך עצמו לא היה לה פשוט. זה לא ניתוח קל, ההחלמה ממנו לא קלה. היא חששה. אבל כל הניסיונות האחרים לא ממש עזרו והיא הייתה נחושה".
”אני אהיה עורכת דין!”. קרן כהן זׄ”ל
כל זה נמשך כשנה, כאשר החלו חייה של קרן לקבל תפנית: "היא התחילה ללמוד משפטים, ועבדה במחלקה המשפטית של רמי לוי. במקביל, היא החלה לעשות ספורט: היא רצה מרתונים בנמל תל אביב, עשר ק"מ, עם קבוצת תמיכה שלאחר ניתוח השרוול".
לאט לאט, החלה קרן להוריד ממשקלה, והחלה אפילו להצטלם- דבר שנמנעה ממנו במשך שנים בגלל משקלה. "כל פעם היא הייתה יורדת עוד קצת ומספרת לנו. והנה עוד תמונה, ועוד אחת.. עודדנו אותה מאוד. תמכנו בה והיינו איתה. היא הייתה יפה מאוד. הביטחון שלה עלה בהתאם, והגיע הרגע שבו היא סיפרה שהיא כבר לובשת מידה 3 בקסטרו! היא כל כך שמחה".
לירז מספרת שקרן עבדה במשך שנים בסניף "רמי לוי" בתלפיות. "היא עבדה אצל רמי לוי שנים. היא מאוד אהבה אותו ואת המשפחה שלו, והם אהבו אותה המון בחזרה: אשתו, הבן שלו, המשפחה שלו - פוקדים את הבית שלנו בימים אלה ומספרים עליה. כמה שהיא הייתה גדולה- היה לה לב פי אלף יותר גדול".
קרן מצטלמת בזמן תהליך ההרזיה. ”היא הייתה יפה מאוד והביטחון שלה עלה”
מה היא הייתה בשבילך?
"אני בת 31, היא בת 32. בתור ילדה הייתי מעריצה שלה: היא הייתה כמו 'אחות גדולה': גדלה עם כל האחייניות. היא למדה בפנימייה ביישוב דולב, וכמעט כל שבת היא הייתה לוקחת אותי לעשות איתה שם שבתות... היא הייתה מספרת לחברות ש’האחיינית שלה באה’. היא הייתה אוהבת אותנו מאוד. אנשים לא הבינו כל כך איך אני אחיינית שלה כשאנחנו כמעט באותו גיל...", אומרת לירז בחיוך.
לאחר השירות הלאומי, עברה קרן להתגורר בראשון לציון. עם הזמן, הוריה של קרן נזקקו לעזרתה- וביקשו ממנה שתעבור לגור לידם. לצורך כך הם בנו לה יחידת דיור ליד ביתם, והיא עברה להתגורר בה ולשמש יד ימינם של הוריה. היא הייתה כל עולמם ולא הרפתה מהם לרגע. עד לרגע הארור בו נגדעו חייה, אותו הבוקר. חנה, אימה, מספרת שאפילו בלילה שלפני קרן לא רצתה להיפרד ממנה, ליוותה אותה עד למיטה ואמרה לה "אמא אני אוהבת אותך" יחד עם חיבוק חזק. בדיעבד, חיבוק של פרידה.
"היא הייתה מפנקת ברמות. כל אחיינית שראתה משהו עליה והחמיאה - היא הייתה מורידה מעצמה ונותנת לה. הייתה מוציאה את האודם שלה ובקלות נותנת לך. כל דבר שרק תרצי. היא הייתה כל כך אוהבת את הבן שלי- הנין של המשפחה. היא אהבה במיוחד ללכת לסינמה סיטי".
באותו בוקר נורא, פגשה לירז את קרן בבוקר ונפרדה ממנה לשלום, בלי לשאול לאן יוצאת קרן. לירז עצמה יצאה לעבודתה בירושלים. "בדיעבד הסתבר, שהיה לה חבר נפש לריצת המרתונים, עומר, שנפטר לפני כחודש מדום לב. קרן רצתה לארגן ריצת מרתון לזכרו, ולצורך כך יצאה באותו בוקר לחפש אצנים לריצה".
במהלך עבודתה של לירז, התקשרה אחותה כשהיא צועקת ומבוהלת. "היא סיפרה שהייתה תאונה קשה, והייתה שם הרוגה ששמה קרן כהן. אחותי ביקשה שאתקשר לקרן, והתקשרתי אליה- היא לא הייתה זמינה. במקביל, אחותי התקשרה לאמא שלי, שהגיבה בביטול לדברים ולא האמינה שזו קרן, אבל בכל זאת התקשרה לסבתא שלי וביקשה ממנה לראות אם קרן בבית. סבתא שלי ירדה לחנייה, והדקות האלו היו נצח בשביל אמא שלי. היא חזרה לאמא שלי ואמרה לה שקרן לא בבית".
לא האמינו שמדובר בקרן. זירת התאונה בבוקר יום שישי
אמה של לירז הגיעה לבית סבתה, ואז השמועות החלו להתברר. אנשים רבים החלו מגיעים לביתה.
"התקשרתי שוב לאמא שלי תוך כדי שאני מחכה לאחותי, ואז ענתה לי מישהי זרה. שאלתי אותה 'מי זו'? וביקשתי ממנה את אמא שלי. אבל אז שמעתי את אמא שלי צועקת ברקע. ביקשתי ממנה: 'תגידי לי שזה לא נכון!', והיא ענתה לי: 'לצערי הרב, הגרוע מכל קרה'".
"כל הדרך מירושלים לבית שמש הייתה בשבילי נצח", מספרת לירז. "כשהגעתי כבר כולם היו בבית של סבתא שלי. השוטרים בדיוק הלכו. כל האחיינים, האחייניות, הנינים, החברים והמכרים. משהו שלא נתפס, ואנחנו לא מעכלים בכלל".
איך הגיבה סבתא שלך?
היא מאוד מפורקת. קרן הייתה בת 32 סך הכל, וחיה למען כולם. היא הייתה סביב סבתא שלי: מטפלת בה, דואגת לה. כל בוקר בודקת שהיא לקחה את התרופות שלה. אם כאב לסבתא שלי משהו - היא תמיד הראשונה שהייתה שם בשבילה. זה לא עניין אותה אם היא הולכת לישון על כיסא בבית חולים, עד שיעשו לסבתא שלי את כל הבדיקות הנכונות. היא הייתה הולכת לקנות לה תמיד את כל הכדורים, ובנוסף מביאה לה עוד ויטמינים שנראה לה שיכולים לעזור, לא משנה כמה הם יעלו. היא דאגה תמיד שהיא תלך בנעליים אורתופדיות".
לירז ממשיכה לספר: "היא הייתה לוקחת את סבתא שלי לבית מלון, לארבעה ימים- רק היא וקרן! מי עוד עושה את זה עם אמא בגיל כזה? כאשר סבתא שלי רצתה לנסוע לאחיות שלה בנתניה- כמובן שקרן הייתה מסיעה אותה, וקרן הייתה מחזירה אותה. סבתא שלי הייתה החיים שלה. היא הייתה מאור עיניה. לא היה דבר שסבתא שלי רצתה ושקרן לא 'תעמוד עליו דום'. כיבוד הורים ונתינה אינסופית. כל מה שאני אגיד עליה לא יתאר את גודל הטוב שלה".
איך מתמודדת המשפחה בימים האלה עם האובדן?
"מי שאומר שהזמן מרפא- משקר. הזמן הולך והכאב גדל יותר וקשה יותר. כי עם הזמן בא הגעגוע, ואנחנו מתגעגעים לקרן כבר ביום הראשון. המחשבה שלא נראה אותה יותר - גומרת אותנו. היא לא התחתנה, ועדיין לא הביאה ילדים. לא השאירה זיכרון. אנחנו נתבגר, אף אחד מאיתנו לא יחיה לנצח. מי יעשה לה אזכרות? מי ינציח אותה? מי יזכור שהייתה כאן מישהי בשם דודה קרן?"
במהלך הניחומים הגיעו לבית משפחת כהן אנשים שלא הכירו. חשמלאי שראה את קרן לדקות ספורות והתפעל מאישיותה המקרינה, משפחות שסיפרו שקרן תמכה בהם כלכלית. "זה לא שהיה לה כל כך הרבה לתת", אומרת לירז. "היא הייתה משתכרת מינימום. כשאנחנו עושים משהו טוב - אנחנו אומרים לכולם 'עשיתי ועשיתי'. יש כאן בחורה שהייתה עושה הכל, בשקט בשקט. אפילו את המדליות של הריצה שלה- גילינו רק כשנכנסו לבית שלה אחרי התאונה".
לירז ובנות משפחתה נכנסו ליחידת הדיור בה התגוררה קרן, בניסיון להיזכר בה. "לקחנו מהאודם שלה ומרחנו לעצמנו כמו משוגעות... הרחנו את הבגדים שלה. הבית שלה היה סגור כמה זמן, והיה נשאר נקי ומריח טוב. היא אהבה מאוד את הקרמים של 'ויקטוריה סיקרטס'. הכל היה אצלה בשפע: הלב, הנתינה ואפילו הקרמים. החדר שלה היה מלא בספרי הלימוד שלה, היא כל כך רצתה להיות עורכת דין! היא הייתה מסתובבת ב'רמי לוי' והייתה אומרת לכולם 'אני אהיה עורכת דין!'”.
במקביל ללווייתה של קרן נערכה לוייה נוספת. "היה קשה להיכנס", מספרת לירז, "ורצינו כולנו להיכנס ולהגיע לחדר, כדי להיפרד ממנה ולבקש סליחה אם עשינו משהו.. לא נתנו לנו להתקרב אליה. לקחו לנו אותה מהר, כי היה שם הרבה צעקות ובלאגן, לא היה שקט. גם הספדים לא ממש הספקנו להקריא, בגלל החג".
מה את לוקחת איתך מקרן?
"הצניעות שלה. האופטימיות, שמחת החיים. האמירה שתמיד 'הכל יהיה בסדר'. והכי חשוב: לא לשפוט אנשים לפי המראה החיצוני. לפעמים מישהי שמנה הולכת ברחוב ואנשים חושבים 'איזו שמנה, מה היא חושבת לעצמה שהיא לובשת טייץ כזה'". קולה של לירז נשבר, אך היא ממשיכה. "אני רוצה לומר שקרן נלחמה עם המחלה הכי קשה: עם עצמה. כל יום, כל שנייה וכל דקה שהיא הסתכלה במראה, ועד שהיא התחילה עם קבוצת התמיכה- היא הורידה 76 קילו! כאשר חזר לה הביטחון העצמי, היה לה אור בפנים ושמחת חיים, אך יחד עם זאת היא לא הייתה שחצנית, לא הייתה גאוותנית".
"אחרי היכרות של 32 שנים עם קרן", ממשיכה לירז, "היא הייתה הכי יפה בעולם. הייתה לה את הנשמה הכי יפה בעולם. ואני מאמינה שאת זה למדו כולם. הטוב לב הזה. שכולנו לוקחים כמובן מאחיו כאשר מדובר ביקירים שלנו. עברנו עם קרן 32 שנה, ואנחנו מרגישים שקשה להכיל את כל הזכרונות ולהבין שהיא איננה עוד."
לירז מספרת על ההפגנה שמתכננת המשפחה לערוך ביום שישי בבוקר, ומבקשת מכל מי שחיי אדם יקרים לליבו- לבוא ולהפגין עימם. "זו צומת ארורה. נהרגו בכביש הארור הזה עשרות
אנשים! לפני חמש שנים נהרגו באותו אזור שיר, אסף ומשה, ולפני המון שנים נהרגה לילך כהן. המון תאונות".
"אין רמזור ביציאה מהיישובים", מספרת לירז, "גם אין כיכר וההשתלבות מאוד מסוכנת: את נכנסת לכביש סואן וצר. צומת של 4 כיוונים כאשר ביציאה מכל כיוון צריך להצליח ולהשתלב תוך מתן תשומת לב ל3 נתיבי נסיעה בכיוונים נגדיים. יוצאים משם הרבה תושבים מכל המושבים- יש שם מקומות שכל תושבי בית שמש נמצאים שם: בריכת שריגים, המסעדה של שריגים, היקב, בית ג'וברין... המון מקומות לבילוי וטיול. כל מי שיוצא בצומת הזו צריך לומר 'הגומל'. אפילו תאורה מסודרת אין שם. לא יודעת מי אמור לקחת על זה אחריות: משרד התחבורה או המועצה האזורית. באו לנחם אותנו תושבים משריגים שלא מכירים אותנו בכלל, אבל חיים את הפחד הזה יום יום".
חיפשה אצנים למרתון לזכרו של ידיד נפש, ונהרגה בצומת. קרן כהן ז”ל
ביום שישי בשעה 9:00 בבוקר תיערך ההפגנה בצומת שריגים. "הדבר היחיד שאני בטוחה בו זה שבת הדודה שלי קרן נקטפה בצומת הזו בגיל 32. הרמזור עולה הרבה פחות מחיי האדם שנלקחים בצומת המסוכן הזה!".
במקביל, לירז ומשפחתה מקימים ריצת מרתון לזכרה של קרן, ובכדי להגשים את חלומה האחרון- ריצת מרתון גם לזכר חברה עומר. "מרתון של אלופה", מסיימת לירז.
