זה קרה לפני שנה.
הימים ימי צוק איתן, ואני לוקחת את הילדים לאולם בית הכנסת "נצח מנשה". שם, המוני אנשים, אנשים נשים וטף, מתכנסים לארוז חבילות לחיילים. הילדים כותבים מכתבים אוהדים בסגנון "כשאני אהיה גדול גם אני אהיה חייל גיבור כמוך" ו"אני מאחל לך שאם תישאר בחיים תקרא את המכתב שכתבתי". יש גם כמה תינוקות ש"עוזרים" לארוז את החבילות. בקיצור, שמח.
אבל אני נכנסת לשם בריצה ממקום אחר. ממבצע אחר...
צריך קצת אותנטיות בחיים, חשבתי. אז קפצתי ל"אותנטי" לקנות שמלה. שמלה מהממת! רק שישים שקלים חדשים... התמזל מזלי! אבל... אסור שיראו שזה עלה לי רק שישים שקלים, נכון? אסור שידעו מאיפה קניתי? ובכלל לא מקובל ל...
רגע, בל נקדים את המאוחר!
תוך כדי אריזת המצרכים, אחת החברות קוראת לי בדחיפות! "דחוף להגיע! דחוווףףףף!!"
מה קרה? אני שואלת בדאגה, כבר כמעט שוכחת מהמבצע הפרטי שלי. "אני חייבת להגיד לך משהו, בצד" היא אומרת, מדגישה. הטון דרמטי, קשה. בוודאי דברים נוקבים. מי יודע, אולי פגעתי בה? ניגשתי אליה.
אנחנו עומדות בצד. היא מקרבת פיה לאוזני ולוחשת במבוכה: "שכחת".
"מה שכחתי, מותק?" אני שואלת, מתחילה להבין, מנסה שלא לחייך.
"את הטיקאט! של הבגד! רגע, נדמה לי שיש לי פה מספריים לציפורניים של הילדים. חכי כאן, תסתכלי על התינוק שלי". כן, זה בדיוק ההוא שמפרק חבילות במהירות האור, ממש אטרקציה... "אני רצה להביא".
אני מנסה למחות, אבל היא כבר שם עם המספריים.
"אני לא רוצה לגזור!", אני אומרת. היא מחווירה. "אבל אי אפשר! ו...", אני כבר לא שומעת את ההמשך והולכת.
הפעם מגיעה חברה אחרת, והיא כבר לא מקדימה במילים: פשוט דוחפת את הטיקאט פנימה, אל תוך הבגד, מבלי לומר מילה. תחי החוצפה! והעיקר הוא שאני כאן לא בסדר, נכון?
אני מוציאה את הטיקאט בגאווה והיא מביטה בי, מלכסנת עיניה לכיוון מאוד מסוים. אני עושה כאילו לא ראיתי.
החוקים הלא כתובים של החברה: איך אפשר להכיל את השונה?
גבר אחד שעובר תולה בי מבט משתומם. לא. הוא לא מעיז להגיד כלום. אבל אני רואה את המבט הזה שלו. בטח אשתו צעקה עליו שבוע שעבר על זה שהלך עם החולצה החדשה שקנתה לו מבלי להוריד את הטיקאט. הוא בטח ענה לה "מתוקה שלי, רק רציתי שכולם ידעו כמה כסף את משקיעה בבגדים של בעלך". אם לשפוט לפי התגובות שראיתי עד כה, אני מניחה שזה לא הציל אותו...
אישה שאני לא מכירה ניגשת אליי בטון חד משמעי ותקיף. "תגזרי את הפתק הזה" היא אומרת.
"אחר כך, בבית, אולי..." אני אומרת לה בנחת, אבל היא לא מחייכת.
עוד נשים ממשיכות לגשת, כמעט מתחננות שאוריד את הטיקאט, דואגות לי... אחת ממש נדבקת אליי.
ולבסוף, הדובדבן שבקצפת: ניגש אליי גבר צעיר, כשהמבטא שלו מסגיר את מוצאו האמריקאי. מסביבו החבילות כבר ארוזות, הפתקים מוצמדים אליהם בצלופנים נוצצים.
"אני רואה שאת בעניין של 'תג מחיר'", הוא אומר לי וקורץ.
"כן, בהחלט" אני עונה. הוא לא אומר לי לגזור, הוא פשוט עורם את החבילות בשקט ומחייך.
גם כשאני יוצאת אני חשה את המבטים אחריי, את החברה שרצה ומלווה אותי עד לרכב, שהחניתי בכוונה די רחוק משם.
ואני חושבת לעצמי, מה המחיר של התגיות שאנחנו מדביקים לכל דבר, לכל אחד, לכל התנהגות... איך שאנחנו לא מסוגלים לראות מישהו שמתנהג טיפה אחרת...
אני מנסה לדמיין עולם בו כל החברה מתנהגת על פי לוח הציפיות שלי: כולם הולכים עם בגדים עם טיקאטים בחוץ, לא צריכים לדבר יותר בנימוס אבל מצד שני גם לא חייבים לעקוף בתור, נוהגים בצורה קצת פחות ישראלית (תרתי משמע) ואולי, כן, אולי גם מוכנים לקבל את זה שלא כולם חייבים לשרת את החוקים הלא כתובים של החברה.
ועכשיו, עם יד על הלב... אתם קוראים ואומרים "מותר לה ללכת עם טיקאט", נכון? אבל אם לא הייתם קוראים, ואורזים את המצרכים שם, לידי, מה אתה היית עושה? ומה את?
אז לסיום, אל תדאגו. הסוף טוב.
חזרתי הביתה וגזרתי את הטיקאט. חשבתי שבזה תם המבצע ותמו תלאותיי. אלא שגיליתי שזה כבר לא עזר לי. הבגד התפרק לגורמים מיד אחרי הכביסה הראשונה. טוב, אני חייבת להודות שגם אני למדתי פה משהו. כנראה שעדיף להשקיע בבגד קצת יותר משישים שקלים, ולא רק לחשוב על הטיקאט...
שתהיה לכולם שנה טובה מלאה ביכולת להכיל את השונה ואת השינוי...
