מאת: איילת דניאלי

ציון אסרף היה אז חייל בסדיר, בן שמונה עשרה וחצי. את המלחמה הוא זוכר בעיניים של חייל ממוצב ירושלמי, מאז אותו יום שיש בו הוזעק חזרה למוצב והחל לגייס אנשים מרחבי ירושלים.

"כשפרצה המלחמה הייתי בסדיר", מתאר ציון. "באותו יום שישי, הייתי בבית והזעיקו אותי. ערב יום כיפור חזרתי לבסיס, ולמחרת יצאתי להזעיק אנשים בבתי הכנסת בירושלים".

"המפקד אסף אותנו, ואמר שכל אחד יעשה חפירה לעצמו". ציון אסרף

"לא סיפרו לנו שיש מלחמה", הוא מסביר. "אמרו 'יש מצב מצוקה, צריך להוציא את האנשים בדחיפות מהבתים'. לא ידענו שפרצה מלחמה ממש. אמרו לי לגייס אנשים ואמרו שהמצב מסוכן מאוד, ממש מצב חירום. ואז, בשעה 14:00 התחילה האזעקה, וכל עם ישראל נכנס למקלטים".

ציון מספר שכאשר נאלץ להיכנס לבתי הכנסת ולקטוע את תפילות יום הכיפורים כעסו על החיילים מתפללים רבים. "אבל אחר כך הם הבינו. הם ראו את התנועה של הכלים הצבאיים, והבינו שיש משהו. בדרך כלל יש התנפלות על רכבים צבאיים שנוסעים".

"בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה גופות". החווה הסינית

ציון שהה בזמן המלחמה שלושה שבועות בירושלים, ולאחר מכן החליט להתנדב ולרדת לסיני, לגשרים שעל תעלת סואץ. "הייתי שם חצי שנה, והיה יום אחד שהייתה צריכה להתקבל החלטה: או שיחתמו על הסכם הפסקת האש, או שהמלחמה תפרוץ שוב במלוא העוצמה". המתווך באותם הימים בין ישראל למצרים היה הנרי קיסינג'ר "עם 'הדילוגים' שלו", מוסיף ציון. "המפקד אסף אותנו על הגשרים שמעל התעלה ואמר לנו: 'אם המלחמה תימשך, הגשרים יהיו הכי מטווחים. וברגע שיהיו יריות - כל אחד ייכנס אל תוך חפירה גדולה שיעשה לעצמו". מאוד מאוד חששנו... אבל בסוף, ברוך השם, הגיעו להסכם. לאחר מכן הגעתי לחווה הסינית, איפה שהיו הקרבות הקשים. נהרגו שם ממש המון חיילים, בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה גופות! זה מה שאני זוכר מהחווה הסינית... קשה לתאר את זה. כמובן שהגופות היו של מצריים, שעדיין לא אספו אותן".

לציון אסרף סיפור נוסף מהמלחמה, שקשור דווקא בדוד שלו, שנפל ב"מבצע מצמד". ציון מתאר את התקופה הקשה שעברה משפחתו בניסיון לקבל אותו חיים מהדוד.

"דוד שלי נפל בשבי במצבע מצמד. הוא היה בגדוד 68, ופשוט הלך למילואים רגילים. עוד שבועיים לפני המלחמה הוא גוייס. מפקדת גדוד 68 הייתה בירושלים, בשנלר. אז אני תמיד הייתי הולך לבדוק ולהתקשר, לראות מה קורה איתו".

"הוא היה כמה חודשים בשבי", מספר ציון בכאב. "הוא חזר, ועד היום הוא נושא את השבי. דברים שהוא עבר שם הוא לא סיפר לנו. אני יודע שהוא עבר שם דברים איומים. בשבי היו שניים מבית שמש. והוא עד היום הוא סובל ממש".

במהלך המלחמה נודע לציון גם על בן כיתתו, שנפל בקרב "הייתי אז בן 18 וחצי, זה היה קשה מאוד. עד היום אני נזכר בו כל פעם. הוא היה בן כיתתי, שמונה שנים היינו יחד... שלא נדע עוד מלחמה איומה כזו".

"נכנסנו למקלטים והדלקנו טרנזיסטורים". שמעון ביטון

שמעון ביטון, עורך דין במקצועו, היה נער כבן ארבע עשרה בזמן המלחמה. הוא מתאר את המלחמה מנקודת המבט של האזרחים בעורף, שבתחילה היו בטוחים בנצחונו המוחץ והמיידי של צה"ל, אבל אחר כך נוכחו לדעת שהמלחמה הזו נגמרה אחרת. "היינו בבית הכנסת 'שבת אחים', ושם שמענו את האזעקה. לא זכור לי הרבה מהתקופה הזו אלא רק שהרגשנו מתח איום ונורא. הדלקנו טרנזיסטורים ועקבנו אחרי הפתיחה של המלחמה. כשהתחילו האזעקות הכריזו ברחבי הארץ על המלחמה והמתקפה. המתפללים פוזרו מבתי הכנסת והייתה מתיחות מאוד גדולה".

"הגיעו אוטובוסים לבית שמש למקומות הגיוס", ממשיך שמעון, "ואנשים לקחו את כל הפקלי"ם שלהם ועלו על האוטובוסים, כמו בכל המדינה. זה היה אירוע מאוד ייחודי. במלחמת 'ששת הימים' הייתי בגיל שש, וישבנו בחדר המדרגות. ביום הכיפורים כבר היו מקלטים. בשנת '73 גרנו בבית מגורים מודרני יחסית, כך שהיו לנו מקלטים מובנים בבניין. שאר התושבים היו מכונסים במקלטים העירוניים, והיו גם הם קשובים לכל המשודר בתקשורת הארצית".

שמעון מתאר את תהליך ההתפכחות שעברו התושבים, לאחר שנודעו מימדיה של המלחמה. "אנשים זכרו את מלחמת ששת הימים, ואמרו לעצמם שצה"ל חזק, צה"ל ינצח. אבל המלחמה התקדמה לאט לאט, והתחילו להבין שלא מדובר פה בחזרה גנרלית על מלחמת ששת הימים. לקח קצת זמן, היה מתח וגם ביטחון כזה מופרז בכוחו של צה"ל, שהתברר כלא נכון".