מאת: אושרת אוחנה

את אותו בוקר שנודע לי על פטירתו של אבינועם, אבי, כפי שאני הכרתי אותו, לא אשכח לעולם. מטבע הדברים, עיתונאים מקבלים הודעות בשעות לא שעות עם דיווחים כאלו ואחרים. הנייד שלי צפצף עם הודעות. השעה הייתה לקראת חמש לפנות בוקר. הסקרנות הטבועה בי, לא הניחה לי. ניגשתי לנייד, פתחתי את ההודעה ושם היה רשום- "בצער רב, נפטר ברחוב הגולן, אבי סחראי". את אבי אני מכירה משום שחייתי בצמוד לאחיו שלום וגיסתו מזל. חיינו כמשפחה ממש. ידעתי כמה אהבה יש להם אליו. ממש כבן. הוא היה מגיע אליהם עם תמי, אשתו ותמיד הערצתי את הזוגיות שלהם. תמיד מחייך, תמיד אומר שלום. איש מקסים במלוא מובן המילה. שוב קראתי את ההודעה כי חשבתי שאני לא מספיק ערה. השם אבי סחראי כתוב בבירור. למרות שהבנתי וידעתי, חשבתי לעצמי, אולי אני טועה. הוא רק בן 52, לא עיכלתי. עוד בטרם השלמתי את כתיבת הודעת הטקסט, השואלת לוודאות זהותו, התווספה הודעה לנייד שלי- "הותיר אלמנה ושישה ילדים". התיישבתי על מיטתי בהלם מוחלט. הדמעות החלו לזלוג. מי לא מכיר את המשפחה המדהימה הזו?! האהבה יוצאת הדופן והלכידות שלהם, הם משהו שלא רואים כל יום בנוף. הדבר הראשון שעלה בראשי, איך הם יסתדרו בלי הלב של הבית.

אבינועם ז"ל, במרכז התמונה עם משפחתו שהייתה כל עולמו

הגעתי ערב לפני האזכרה לציון השלושים לפטירתו, לבית משפחת סחראי. הבית מואר, כל הילדים בבית, סובבים את תמי. החום והאהבה מורגשים היטב, אך הריק קיים עד כדי כאב. מרגישים בו למרות הניסיון של כולם לעטוף אחד את השני ולתמוך.

תמי ואבי הכירו כשתמי היייתה בכיתה ח' ואבי היה לפני גיוס. תמי, בת למשפחת בבאיין המכובדת והוותיקה בעיר מספרת: "כשהייתי בת 15, ראיתי את אבי לראשונה במאפייה של האחים שלו, שם הוא עבד. ישר הרגשתי אליו משהו. הכי מצחיק, כשפתחו את המאפייה בזמנו, כל מי שרצה פיתות, הייתי רצה לקנות כדי לראות אותו. אבי חיזר אחריי אבל בצורה מיוחדת. הוא שמר עליי. הייתי הילדה הטובה שלו. רק כשהייתי בכיתה י' והוא היה בצבא, התחלנו לצאת. זה היה בסוד, כי היה חשוב לו לשמור עליי ועל שמי הטוב. לא שחלילה היה מה להסתיר. כשיצאתי לשירות לאומי והוא כבר סיים את השירות הצבאי שלו, הוא החליט שהוא רוצה להתחתן. אחרי ארבעה חודשים של שירות לאומי בהדסה עין כרם, הוא הגיע, העמיס את כל הדברים שלי מהשירות הלאומי, הגיע להורים שלי וקבע עובדה, 'אנחנו מתחתנים'. התחתנו באולמי 'הוד' ברמלה בשנת 86.

אבינועם ז"ל ותמי ביום חתונתם

אבי עבר חיים לא פשוטים. הוא התייתם בגיל 9 מאימא שלו וגדל אצל שלום ומזל, אחיו וגיסתו. הוא הרגיש שם בן לכל דבר וקיבל המון חום ואהבה. מזל הייתה כמו אמא בשבילו והוא היה כמו בן עבורה. ולא רק בבית שגדל זכה לחום ואהבה, כל האחים עטפו אותו, יעקב, ידידיה, יוסי, מנחם, דוד ואחותו ויקי ז"ל, שהייתה מורת דרך עבורו. אישה עם המון ניסיון חיים. אשת אשכולות. לאבי היה חשוב להקים בית מלא בחום ואהבה וזו המנטרה שהובילה אותנו לאורך כל החיים.

אבינועם כילד מחופש בפורים. התייתם מאמו בגיל 9 וחצי

זמן קצר לאחר החתונה, נקלטתי להיריון. ציונית הבכורה שלי נולדה. היא קרויה על שם אימו של אבי ז"ל, כפי שנהוג בכל בית בבית משפחת סחראי. בזמנו, הוא ניסה את מזלו בעסקים רבים עד שפתחנו את מאפיית 'אגוז', שהייתה חלום חייו. בינתיים נולדו טירן, מור, והתאומים- עומר וירין. מאז ומתמיד גרנו פה בבית שמש. אהבתו לבית שמש הייתה רבה וזה היה ניכר עליו בכל מקום. הוא לא ראה את עצמו בשום מקום אחר. לאחר סגירת המאפייה ניסה את מזלו ופתח את 'הטאבון על הדרך', בתקופה זו הייתי בהיריון עם בת הזקונים שלנו, רז. ומאז לידת בתנו הקטנה, החל לעבוד ברדימיקס, זה פשוט היה קשה להחזיק עסק ולעבוד מסביב לשעון. היה חסר לנו את הביחד איתו וזה הדבר שהיה הכי חשוב לו, המשפחתיות, הביחד. זה היה הכל עבורו ומהות חייו.

משפחת סחראי המורחבת

היה חשוב לו מאוד הבית, הילדים. זה בית פתוח. הוא אהב לארח וכל מי שהיה עובר, היה קורא לו 'בוא תאכל'. אנשים היו עוברים, מכין להם אוכל. אצלנו, יום שישי זה אוכל מיוחד. כולם מאוהבים באוכל הזה של יום שישי. 'הקציצות של תמי', הוא קרא לזה. בשנים האחרונות הוא נכנס למטבח, התלהב לעזור לי. אם היה מכין לאכול, היה מתלהב ושואל 'איך יצא?', 'היה טעים?', היה מצלם את זה, שולח בקבוצה המשפחתית. היה מאוד מתלהב. כשהתבגרו הילדים, הוא פשוט השתחרר יותר. החינוך שלו היה מאוד פתוח וליברל".

כשאני שואלת מי הכי דומה לו באופי, כולם מצביעים ביחד על ציונית הבכורה. "אותה הוא הכי העריץ", כמעט אומרים בפה אחד.

ציונית מספרת בגאווה: "בתור ילדה מאוד קשורה לאבא שלי. בגלל שהייתי כמוהו, אז היו בינינו חילוקי דעות. הכל מדאגה ולי היה חשוב שהוא יהיה גאה בי. אף פעם לא רציתי לאכזב אותו. בסופו של יום, אבא שלי היה דמות דומיננטית. הוא חינך אותנו בצורה חכמה. הוא היה חכם והוא עשה עבודה נפלאה. הוא כל הזמן השוויץ בנו. הוא היה דאגן כלפינו מאוד. אני אחנך את הילדים שלי כמוהו. כל הזמן מתעניין. אם יש תאונה בדרך, בודק איפה אנחנו. כל דבר שרציתי לעשות בחיים, קודם כל הייתי מתקשרת להתייעץ איתו. לא זוכרת מצב שלא שאלתי אותו קודם. הדעה שלו הייתה הכי חשובה לי. לא היה אכפת לי מה אנשים יחשבו עליי, היה אכפת לי רק מה שאבא שלי חושב עליי.

ציונית בילדותה עם אביה האהוב

בגיל 17, עברתי לגור באילת והוא לקח את זה מאוד קשה. ירד 10 ק"ג, בכה כל היום. אחרי חודש, הוא התקשר אליי, 'הבאתי לך אוכל', פשוט הפתיע ובא. הוא בא עם אסי האחיין שלו ויצאנו לבלות באילת. כשיצאנו למועדון, הוא אמר לדני בן דוד שלי שגרתי איתו, 'אני לוקח אותה מפה'. וכשהוא הלך בכיתי בלי הפסקה. צחקו עליי שזו סצנה מ'אבא גנוב'. נשארתי כמה חודשים באילת ואז חזרתי להתגייס. כשהתגייסתי הוא בכה. לא שהלכתי לקרבי, כולה התגייסתי להיות נהגת, לא משהו מסוכן, אבל היה לו מאוד קשה שאני לא נמצאת. הוא גונן עליי, שמר עליי. אבא-חבר. צעיר בנפש. החברים שלנו מגיעים לפה, מעדיפים לשבת איתו. הוא היה פתוח וכל מי שהגיע לפה הרגיש שהוא בן בית. הוא דיבר פתוח על הכל ואנשים הרגישו פה חלק מאיתנו, גם אם זה גרם לנו למבוכה, היה חשוב לו לגרום לאורח להרגיש בנוח. היה מצחיק. לא היה שומר כעס, גם אם התווכחנו, זה עבר ונגמר.  אהבתי אצלו שהיו לו המון חלומות והוא היה מאוד מחובר למוצא הפרסי. כל הזמן הוא אמר שלפני שאתחתן הוא יעשה את החפלה הפרסית עם אותו זמר שהיה בבריתה של אחותי מור, שלדעתי כבר זקן. אני יודעת שבע"ה, אני אעשה את זה בשבילו. הוא אהב שפע. גדלנו בשפע ואנחנו נמשיך בדרכו".

אבינועם ז"ל באחד מהטיולים המשפחתיים. תמיד אהב לשמוח

טירן, הבת השנייה, שכפי שמספרים עליה, אביה ז"ל, הלך גאה עם נוצות טווס בקניון "BIG FASHION" על תפקידה כמנהלת משרדי הנהלת הקניון, משתפת אותנו: "אני ואבא שלי היינו ממש חברים. הוא היה אבא וחבר באותו משקל. הוא היה פתוח איתנו, החינוך היה חברי וגרם לנו לא להתעניין במה שקורה בחוץ. היינו הכי פתוחים בחיים. כל הזמן היינו מדברים על הכל. אין דבר שהוא לא ידע עליי. הייתי חוזרת מהעבודה, היה מיד שואל איך היה ונותן עצות וכל מה שייעץ לי הייתי מיישמת בעבודה והכל הצליח. זה הכי חסר בבית. הוא היה מקפיד להתקשר לכל הילדים לשאול לשלומם. חסרה לנו ההתעניינות הזו. גם בן זוג לא מתעניין כמו שהוא היה עושה את זה. כל כך אהב לראות אותנו מתלבשות ויוצאות מהבית. מצלם ושולח בקבוצת וואטס-אפ. הוא גילה את הסמאטרפון לפני שנה, היה שולח סרטונים מצחיקים לוואטס-אפ. היה עושה סלפי ושולח לנו. היינו כל הזמן צוחקים וזה חסר מאוד.

הוא גילה את הסמאטרפון לפני שנה. היה עושה סלפי ושולח לנו

לפני שנתיים עשינו לו יום הולדת הפתעה בנופש באילת. בגלל שהוא איש כל כך מיוחד, כל צוות המלון הכיר אותו. הוא כבר בשש בבוקר ישב לקפה. אנשים נמשכו אליו. בנופש הזה הוא היה מאושר. הוא קודם כל הופתע מאוד. כולנו כבר גדולים ולא יוצא לנו לנסוע עם ההורים לנופשים ובתי מלון, הפעם ירדנו כולנו ביחד. הוא לא הרגיש בכלום. סגרנו עם העבודה שלו מאחורי גבו וירדנו. הוא אהב מסיבות. בעוד שבועיים הוא אמור היה לחגוג יום הולדת ותכננו להשכיר וילה ולחגוג לו שם. לעשות אוכל ושפע כמו שהוא אהב".

עוד שבועיים היה אמור לחגוג את יום הולדתו

העצב מחלחל שוב לחדר, הדמעות זולגות. נורא קשה להישאר עם קור רוח. עוצרים מעט. נרגעים וממשיכים.

טירן: "אבא שלי מכל דבר ידע להוציא את מה שרצה. היה יכול למכור קרח לאסקימוסים. לפני שנה, עומר וירין הביאו כלבת פיטבול לבית ורק אני ואבא לא אהבנו את הרעיון. יצא שהייתי חולה ממש, עם חום גבוה. אבא שלי לקח אותי לקבל נוזלים בקופת חולים. בדרך חזרה הביתה הוא אומר לי: 'טירן, מגיעים הביתה ואומרים להם שאת אלרגית לכלבה, זו הדרך להוציא אותה מהבית'. הוא התקשר לירין ואמר לו שחייב להוציא את הכלבה מהבית כי אני רגישה וזה עבד. האמת, זו הפעם הראשונה שאני מגלה את זה היום".

אבינועם ז"ל עם בתו, טירן. לקח את החיים בקלות

ירין: "חחחח... הייתה לי הרגשה שזה לא היה אמיתי".

ציונית: "דווקא אני האמנתי ואני אחת שקשה לעבוד עליה".

תמי מספרת שכאשר מור, השלישית נולדה, הוא כבר חשב "שלא יהיו לו בנים, אז הוא החליט לעשות חפלה ומור זכתה לבריתה. במור הוא ראה הרבה מאהבתו לחיים ותמיד אמר שהבנות צריכות לחיות את מור, לוקחת את החיים בקלות, בשמחה, לא מבזבזת את הזמן, ליהנות מכל רגע. היה מבסוט עליה".

מור מנסה לגייס את קור הרוח הדרוש לשיחה. היא לא אוהבת לבכות ליד אנשים, אך ללא הועיל. הדמעות זולגות בניגוד לרצונה: "אבא שלי נורא אהב את החיים, לטייל ולצאת לבלות. זה משהו שלקחתי ממנו. הוא תמיד דרבן אותנו להגשים את החלומות. כל מה שרציתי לעשות, הוא דחף אותי. הוא היה הכי מאושר בשבילי שאני מגשימה שאיפות. גם כשהתחלתי ללמוד, הוא היה גאה. אם הרגשתי שלקחתי מאבא שלי משהו זה את שמחת החיים ואת הכיף. הרגשנו אותו היטב בבית. אחד הזיכרונות העמוקים שלי ממנו הוא כאשר החליט שהוא סוגר את העסק האחרון שהיה לו כדי להיות יותר בבית ולהיות איתנו, הוא הגיע הביתה וחיבק אותי חיבוק ארוך. הרגשתי שהוא מאושר מזה שהפסיק עם העסקים וסוף סוף יש לו את זמן האיכות עם הדבר שהכי חשוב לו בעולם- אנחנו. החבר'ה שבאים אליי היו תמיד אומרים לי 'תקראי לאבא שלך שיישב איתנו'. היו באים אליו. כל מקום שהוא היה נכנס, הכל היה נעצר וכולם היו מסתכלים עליו. היינו הכל בשבילו. הוא היה הופך את העולם בשבילנו. מהרגע שהוא קם, כל מה שהיה עושה היה בשביל המשפחה שלו. אם היה רואה אותנו כמו שאנחנו עכשיו, עצובים, היה כועס. אם היה נכנס והבית היה חשוך, ישר היה מדליק את האור. תמיד היה אומר 'הבית צריך להיות מואר'. לא משנה מה עברנו בחיים, תמיד אמר שהכל בסדר. אם היה אפשר להעיד עליו משהו זה שתמיד הוא היה מקושט בחיוך שלו. תמיד צוחק ומסתלבט. זה אבא שלי, עם יד על השכם, אומר לי שהכל יהיה בסדר וצוחק. וכל מה שהוא עבר בחיים, שום דבר לא שבר אותו. תמיד שאף והגשים את החיים ואהב אותם. הוא הכיל את כולנו, שישה ילדים. גם שהיה קורא לאחד, תמיד היה מתבלבל עם כל השמות עד שהיה מגיע למי שרצה".

כשמור נולדה, החליט לעשות חפלה

שש שנים לאחר שנולדה מור, הגיחו לאוויר העולם, שני הנסיכים לבית משפחת סחראי, עומר וירין. תמי מספרת: "ההיריון היה לא צפוי, הפתעה. כבר בתחילת ההיריון, אמרו לנו שאלו תאומים בנים והוא היה בעננים ובחדר לידה, הביאו לו את הראשון ואחרי עשרים דקות את השני והוא פשוט לא ידע את נפשו מאושר. אבי היה הסנדק של עומר ואבא שלי, היקר באדם, של ירין".

עומר וירין. כשנולדו, לא ידע את נפשו מאושר

ירין נולד ראשון והוא מספר: "היינו שלישייה כמו בסרטים. תמיד היה לוקח אותנו איתו לכל מקום- מסעדות, ים, שווקים. היה אוהב לטייל בכל הארץ ואנחנו איתו. כל שבת מטייל במקום אחר. לא אהב לשבת בבית. היה לו ניסיון חיים. כשהוצאתי רישיון, הייתי נוהג איתו כמלווה. היה אומר לי תפתח את העיניים, תלמד, אתה לא יודע מתי תצטרך את הידע הזה. היה כל היום מחובר לרדיו. היה לו ידע כללי עצום. היה ממש חכם. הוא היה חבר בשבילי. היה מדבר איתי על בחורות. כל מה שאמא שלי לא העזה לדבר הוא דיבר. מי שהיה רואה אותו עם האחיינים שלו היה חושב שהם האחים שלו. הוא תמיד היה מסתובב איתם. היינו נוסעים בשבת בלי שום תכנון. היה מגיע אחיין שלו, אסי, צופר, 'יאללה תתארגנו נוסעים לחרמון או לאילת', אבא שלי היה ישר זורם. היינו נוסעים בלי כלום.

"היינו שלישייה כמו בסרטים"

בעצמאות האחרון, לא היה לנו מה לעשות. אנחנו לא כל כך יוצאים. אמרתי נזמין כמה חברים, שלושה ארבעה ונעשה על האש. הוא מיד הסכים. תוך זמן קצר זה הגיע למצב שהבית התמלא באנשים, למעלה משלושים איש. הוא תוך כדי התארגנות הזמין עוד ועוד אנשים והבית פשוט היה מפוצץ. הוא אהב גם את האחיינים של אמא שלי. מאוד היה מחובר לרונית ולאופירה".

עומר שנולד אחריו מוסיף: "לאבא שלי היו ערכים והוא השריש אותם בנו. הנחיל בנו את אהבת הארץ ואהבה וכבוד למשפחה. תמיד אמר שמשפחה היא לפני הכל. דאג שנדע לתת כבוד למבוגרים. להעריך כל דבר שיש. היה חשוב לו שנלמד להעריך. הנחיל בנו מוסר עבודה. אני וירין היינו עובדים ביחד והוא מאוד שמח שהסתדרנו כך והוא חלם לפתוח עסק ושאנחנו נמשיך אותו. הוא ראה בנו היורשים שלו.

היה לו לב ענק. הוא דאג אפילו לזרים. אם מישהו היה חסר לו, היה דואג לו. בשבעה צצו הסיפורים ולמרות שידענו על הלב הגדול שלו, לא ידענו עד כמה. ידענו גם על הפעמים שהוא הביא קייטרינג לאנשים במצוקה כלכלית. ב'צוק איתן' הוא קנה ארטיקים ונתן לחיילים שהיו פה ולנו באחד מבתי הספר. הכנו להם עוגיות. הייתה לו חולשה לאנשים שהיה להם קשה. הוא לא נתן לאדם כזה להרגיש שהוא חלש. אי אפשר לא לאהוב אותו".

אבינועם ז"ל בצעירותו

עומר וירין עומדים לפני גיוס. עומר היה אמור להתגייס לגולני אך זה יצא בזמן השבעה וזה נדחה.  ירין מתחיל ביום ראשון מכינה קדם צבאית לגרעין גבעתי. ציונית מספרת: "הוא לא היה רגוע איך הוא יעמוד בזה שהם יהיו בקרבי. כלפי חוץ השוויץ אך הוא היה חרד".

כפי שציינתי בתחילת הכתבה, למעט בשעות העבודה, לא יצא לי לראות את תמי ללא אבי ולהיפך. הם היו מחוברים והאהבה שלהם הייתה מושא להערצה. על אהבתם המיוחדת הם מספרים:

טירן: "אמא שלי הייתה ההיפך מאבא שלי. הייתה יותר סגורה והוא היה מנשק אותה בכוונה לידינו כי הוא ידע שזה מביך אותה. העריץ אותה. כל הזמן דאג להגיד לה כמה הוא אוהב אותה".

מור: "הלוואי ולנו תהיה אהבה כמו שלהם. זה נראה שהם רק התאהבו יותר ויותר עם השנים. לאבא תמיד היה אכפת שאמא תהיה מתוקתקת. גם הוא היה מאוד אסטטי והוא עשה ממנה מלכה".

"אהבה שאין כמוה". אבינועם ז"ל ותמי באירוע

תמי: "הייתה לנו אהבה שאין כמוה. יש לי משפחה מדהימה והם כל כך אהבו את זה שיש לו המון חלומות ושאיפות, זה לא לכל אחד יש. הוא גם החזיר להם את אותה אהבה והעריך אותם מאוד. אבל בעיקר המשפחה שלי ראתה את הכבוד והאהבה שלו אליי ושלי אליו, וזה עשה להם המון נחת".

סלפי עם אביה של תמי. אהבו אחד את השני מאוד

עשר שנים לאחר הולדת התאומים, מגיחה לאוויר העולם, ה'דובדבן שלו', רז. בת הזקונים. ציונית: "הוא עשה איתה את כל מה שלא עשה איתנו. הוא השלים את כל הפערים, כי כשהוא היה עצמאי, היה לו פחות זמן. כל מוצ"ש היה זמן האיכות שלו איתה, ממש דייט. הוא היה יורד איתה לקניון, לאכול, להסתובב. כל שבת היה נוסע איתה. היא הייתה מחוברת אליו. היא לא מקבלת את זה. אנחנו עדיין לא מקבלים את זה. זה מזעזע שהוא התייתם מאמו בדיוק בגיל שרז התייתמה ממנו".

עם רז, בת הזקונים שלו. התייתמה ממנו בגיל בו התייתם מאמו

תמי: "חודש עבר וזה לא מתעכל, זה לא נתפס. אי אפשר להבין את זה. אנחנו מצפים שכל רגע ייכנס. אי אפשר לקבל את זה. זה גדול עלינו. זה לא מסתדר בשום דרך. אנחנו רוצים להודות לכל התושבים על האהבה הגדולה שעטפו אותנו ועדיין עוטפים אותנו וכואבים איתנו את הכאב שלנו. אפילו כאלו שאנחנו לא מכירים, עוצרים, מנשקים ומעודדים. ועוד דבר, הכמויות של האנשים שנהרו לפה מעידים מי הוא היה".

למרות מה שעבר, אהב את החיים

בלילה שבין שלישי לרביעי, כשהתאריך כבר התחלף ל-15.7.15, בשעה 1:30 המשפחה עוד ישבה ביחד. ציונית, ישנה אצל סבה, שחי לבדו. דבר המעיד על ערכי הבית בו גדלה. התאומים, ירין ועומר היו בחו"ל, בטיול לפני הצבא. בשעה 3:20 לפנות בוקר, התעורר אבי משנתו, הוא בחר לא להעיר את תמי כדי שלא תילחץ. קרא לטירן וביקש ממנה להזמין אמבולנס. טירן רצה אליו כשהיא כבר מחייגת למד"א. הוא החל לרעוד באופן לא רצוני. היא הבינה שזה משהו קיצוני וצעקה לאימה לקום. עם תמי, התעוררו גם מור ורז הקטנה. תמי שאלה אותו מה יש לו והוא הסביר שכואב לו. פתאום הרים את היד, כאילו לסמן שהכל בסדר, הזיז את הראש ואיבד את ההכרה. למשפחה לא היה ברור, שברגע זה, אבי כבר איננו. להם היה נדמה כי התעלף. מד"א הגיעו תוך 7 וחצי דקות מרגע הקריאה. תמי ירדה לרחוב וצעקה להם למהר. זה היה נראה לה כנצח. כונני מד"א מנסים להחיות את אבי במשך 50 דקות אך ללא הועיל. בסופן הם קובעים את מותו, לתדהמת המשפחה. אבינועם סחראי, נפרד ברגע אחד מהעיר בה גדל, ממשפחתו שלמענה חי ומהאישה אותה העריץ, והלך עולמו. יהי זכרו ברוך.