חג הספר מביא איתו לא רק קריאה בספר, אלא מגוון רחב של פעילויות.  מפגשים עם סופרים,   ערבי שירה  וקריאה, מפגשים  לשיח ועוד.  לא בהכרח הכוונה  לקניית ספרים או מכירתם.  לא בהכרח דוכני תצוגה  של הוצאות לאור.
עם הספר לא יכול שלא יכבד  את מה שמגדיר אותו. ולא בהכרח מגדיר אותנו רק התנ"ך או התלמוד, אלא גם ביאליק, ריה"ל ואבן עזרא. גם סומך וגם  עמוס עוז, גם תרצה אתר וגם אלתרמן. גם עגנון וגם  עמוס קינן. דוד גרוסמן או אסי דיין.
ויש סופרי ילדים מוכשרים טובים ורבים.  ילדינו לא ממש  נפגשים עם הדמויות  מאחורי הספר. מנוחה פוקס  ודומיה יכולים לרכז ולרתק סביבם מאות ילדים לא רק בקריאה מתוך ספריהם אלא  כמנחי כתיבה יוצרת.
בית שמש ידעה סדנאות כאלה בעבר,  על מדפי הספרים בביתי מונחים כמה וכמה קובצי שירים של כותבים מימי  שנות השמונים והתשעים.  מה שאומר כאן ידעו ללמד ולחנך לספר, כתיבה יוצרת הייתה אחד מהחוגים היותר מבוקשים בעיר. ילדים ויתרו על טניס שולחן וכדורגל והלכו ללמוד איך כותבים שיר, איך  מנסחים  משפט לסיפור....  והילדים  ההם אינם שונים מילדי היום. אז  כיוונו אותם לכך, הוריהם חשבו  והאמינו בצורך לתת לילדים תרבות!!  כי אז היו גם כאלה  שנתנו מענה לדרישה ולצורך. האם היום יש צורך? כן בודאי.  בטוח.  מה אין? אין מכוון. אין הכוונה, ואין  מי שיזום!!!
מתי זכינו כאן למפגשי סופרים בשטף, לא באורח מזדמן של אורח נוטה ללון, אלא באופן סדור ומבוקר להזריע פה זרעי  קריאה ועידוד.   כבר שכחנו  מתי נפגשנו לשיח עם סופר  והוגה דעה כדי ל הרחיב דעת ודיון.  יש, כן יש פה ושם. פעם זה בקהילה ברמה, ופעם זה בקיבוץ תמוז.  שוב, מצער שזה לא קבוע.
די להסתובב בעיר שלנו  ולראות מה מתנוסס על לוחות המודעות.  אלו הם הרי  מראה של פני החברה המקומית. מודעות אבל ואולי  מודעה המבשרת על איש  המומחה לזוגיות.
האם אנחנו עם הספר? כן, יש לא מעטים בעיר המגדירים עצמם כשייכים לעם הזה. והאם מישהו צריך לתת להם/לנו את השירות הזה.   אנחנו מנסים  לעיתים להסביר לעצמנו לתת משהו לנפש... מה יכול להיות לנפש  אם לא ספר טוב, אם לא  אירוע שמסמל  את האהבה וההערכה וההערצה .
עברתי השבוע במקום בו העירייה נוהגת לחגוג ולציין פעילותה אם יש כזו בכלל.  כיכר התחריר, הלא היא כיכר העירייה או כיכר  עם השם הבלתי מחייב, כיכר קניון נעימי.  ראיתי שלוש חופות לבנות. אם אפשר שלא להבחין בהם. מתחתיהן   שורת דוכנים. בצדם עמד נער צעיר, אולי עלם, ממתין לבואו של הרוכש התורן. צפיתי  מרחוק במשך דקות ארוכות. אף לא אחד ניגש לדוכנים.  על הדוכנים  ספרים מבית הוצאה אחת. כזו שיש לה חנות, והדוכנים הם להזכיר לנו את מה שאנחנו חסרים. כי כל עובר אורח כבר את החנות ואת מרכולתה. מה באו הדוכנים להציג? להוציא לנו מתוך החנות במרחק נגיעה עוד כמה  עשרות ספרים אסופים  בקרטונים במחסן?
אז מה, כמה ספרים מכרת היום?  הבטתי בעלם החן וציפיתי לתשובה.  הסתכל עלי כאילו נפלתי לו מהירח. עוד זבוב, אחד  מהרבים אותם גירש מעל פניו. "לא מכרתי, לא...."  הבין שאני שואל הרבה והפנה אותי פנימה למוכרת ליד הקופה. גם שם,  באותו יום קיץ,  בכל החנות הגדולה היו אולי שלושה אנשים. המוכרות ועוד איזה רוכש...
נו, אז... זה אני מקווה לא מסמן משהו על  מצב  רוכשי הספרים. זו אולי השעה אני מנסה  לסנגר על אוהבי הספר.
אז כן חזרה למבוא לטור הזה.  אין חגיגת ספרים בלי אירועים מתלווים.
חג הספר מביא איתו לא רק קריאה בספר, אלא מגוון רחב של פעילויות, וכשאלה אינן, לא יהיה גם חג.  אז איפהאתם מארגני התרבות בעיר? איפה אתם מנהלי רשת המתנ"סים? איפה אתם באגף החינוך התרבות והאירועים?  האם  לא לנתינת השירות הזה אתם מחוייבים.