השבוע ביקרתי במתחם התחנה הראשונה בירושלים, באירועי שבוע הספר.
במהלך השעתיים ששהיתי במקום, פגשתי לפחות 20 מתושבי בית שמש.
אם נניח שהביקור שלי הוא מדגם מייצג, ושהיו תושבי בית שמש שגם נסעו למודיעין ולתל אביב ליהנות מאירועי שבוע הספר, הרי שאפשר לדבר לפחות על כמה מאות של תושבים שנסעו מחוץ לעיר על מנת לצרוך את פיסת התרבות הזו.
בזיכרונות הילדות שלי, חוויית הביקור בשבוע הספר, השוטטות בין הדוכנים, החיטוט בתוך הספרים, צרובה לי חזק בזיכרון וחשוב לי לצרוב את החוויה המיוחדת הזו גם בתוך זיכרונות הילדות  והנעורים של ילדיי.
צריבת זיכרון הביקור בשבוע הספר אולי באה כניסיון למחוק מזיכרון הילדות שלהם את תחושת החסך הגדול שאותו הם חיים ונושמים בעיר הזו.
חסך תרבותי, חסך פלורליסטי, חסך שמכבד כל אדם ללא קשר לאמונתו הדתית.
בכל נסיעה שלהם אל מחוץ לעיר על מנת לצרוך סרט טוב או הצגה מעולה, מופע מוזיקלי סוחף או את אירועי שבוע הספר, הם  וגם אנחנו המבוגרים חווים סוג של גלות. אנחנו חייבים לגלות ממקום מגורינו על מנת לקבל את השירותים בהם אנחנו חפצים.
בכל גלות, גם אם היא קשה, יש תקווה לעתיד טוב יותר, בגלות מבית שמש יש בעיקר אנחה, אנחה של השלמה מכורח עם מצב לא רצוי ושל ידיעה ברורה, שמכאן אנחנו הולכים רק אחורה ושאין כאן תקוה..
עיר ששוקעת מבחינה תרבותית ומבחינה כלכלית, עיר שמתעלמת מצרכים של 50% מהאוכלוסייה שלה היא לא מקום של תקווה.
מה שנותר בינתיים זו היכולת לברוח אל תוך עמודי הספרים שרכשנו, להתעמק בהם, לחלום עם הגיבורים, להיעצב איתם, לשמוח איתם ובעיקר להדחיק את הידיעה הברורה שהפכנו לתושבים סוג ב' בעיר הזו.