מאת׃ הרב שמעון ביטון

התורה מכנה את חג מתן תורה בשם ”חג השבועות”, שנאמר׃ "תעשה לך ביכורי קציר חיטים" )שמות ל"ד, פס’ כ"ב) ועוד׃ ”שלוש פעמים בשנה.. בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" )דברים ט"ז, ט"ז) ולכאורה לא מובן שהרי כל החגים כולם נושאים את שם תוכן החג כמו  "סוכות" ,"מצות” וכד’, ומדוע בחג השבועות לא נקרא שמו חג ”מתן תורה” שהוא תוכן החג, אלא ”חג השבועות” שהוא האמצעי ליום הגדול של מתן תורה?

אכן, נראה שאין עיקר מתן תורה אלא כשהופכים את קבלתה לקנין, כדברי חז"ל באבות פ"ו שנקרא בע"ה בשבת הקרובה׃ ”התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים” והביאור הוא שיש "ידיעת התורה” ויש את ”קנין התורה”. וכמו שהמשיל זאת הגר"א זצ"ל לאדם שבבעלותו ארמון פאר עם כל הנדרש ומונה אדם לתחזק את הבית, ודאי שיודע הוא ומכיר כל פינה וכל חפץ לאן שייך ומה מיקומו הנה כי כן כל הקשר שלו עם הפאר וההדר מסתיים בידיעה הזו ואין לו שום שייכות לבית על חפציו משא"כ לבעל הבית שכן יש לו שייכות ממשית עם כל הנ"ל ואין אפשרות להוציאו ואו לגרשו מהמקום ששייך לו.

כן העניין ביחס לתורה הקדושה ישנם ויש להם ידיעת התורה ובזה נגמר הקשר שלהם עם התורה שאינה הפכה להיות חלק מהם ומאישיותם הם לא קנו אותה בקינייני התורה אמו שנאמר "אשרי האיש אשר לא הלך.. כי אם בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה”. אמרו חז"ל בתחילה תורת ה’, אך לאחר שעמל ויגע בה וקנאה בקיניינים האמורים אינה אלא תורתו שלו, שנעשית חלק ממנו.

והנה ידוע עם ישראל היו שרויים ב־ 49 שערי טומאה ביציאתם ממצרים ומיד עם יציאתם החלו להתקדש ולהחלץ כל יום משער טומאה אחד ובמקביל נכנסו לשער קדושה אחד ובזה קנו קניין תורה אחד כך מידי יום עד שהגיעו ליום ארבעים ותשע, היינו חג השבועות ובכך יצאו מ־ 49 שערי טומאה וניכנסו ב־ 49 שערי הקדושה שהם קינייני התורה ובכך נהיו כלי קיבול לקבל את התורה הקדושה, ולכן כתנאי לקבלת התורה ואולי אף העיקרי לא רק המתן תורה אלא אותם שבועות שבהם אנו מכינים את עצמנו יום יום להיות כלי קיבול למעמד הטכני של קבלת התורה ולכן חג זה נקרא חג השבועות שהם עיקר החג.

ממנהגי יהדות מרוקו בשבועות׃ היו שני ימים כמו כל יו"ט בחו"ל, ובליל התקדש החג, היו נאספים בבתים ולומדים בלימוד מסודר בקריאי מועד, היו כאלו שלמדו עד שעה לאחר חצות הלילה והיו שלמדו עד אור הבוקר וכן מנהגנו, מתפללים תפילה חגיגית בנץ או בשעות הבוקר לאחר התפילה, היו נשארים ללמוד האזהרות לשלוש רגלים. המנהג לאכול חלבי היה מקויים בסעודת הבוקר דבש וחלב תחת לשונך. אחר תפילת מנחה קוראים אזהרות הגדולות המיוחסים לר’ שלמה אבן גבירול זצ"ל בנעימה פיוטית ולחן מתוק, ואוי למי שיטעה בחרוזים, צועקים עליו בערבית׃ ”חזור, חזור על הקטע”. הייתה שמחה וצהלה, כל הציבור השתתף, ומנהג היה מי שנפל בחלקו החרוז האחרון, היו מרטיבים אותו במים עד לשד עצמותיו ולא חסים על אף אחד. כנראה שזה המקור ל"יום המים”.. ביום הראשון של שבועות יש אזהרות שטמונים בהם מצוות עשה וביום השני טמונים בהם מצוות לא תעשה, ומדוע כך? בגלל שחייב אדם לקרא בלילה כל תרי"ג מצוות ולחזור עליה ביום ולכן ביום אומרים האזהרות שחרוזים בהם המצוות כנ"ל, אם כי קשה לפענחם מחמת החרוזים וצריך ללומדם ולהבינם היטב. כמו כן, היה מנהג במרוקו לשחק קבוצות קבוצות במים, אולי על דרך שנאמר ”הוי כל צמא לכו למים” ואין מים אלא תורה.