מאת׃ איילת דניאלי

יאיר טבת, בן 72 ומתגורר בגבעת שרת. יאיר מציין שכאשר הגיעו הוא ואשתו לבית שמש כזוג צעיר בשנת 64' – "לא הייתה קיימת אז גבעת שרת". בית שמש מנתה אז כשמונת אלפים תושבים, ועמרם לוק, למי שעוד זוכר, היה ראש העיר.

עם שר המסחר מיכה חריש וראש העיר שלום פדידה בחנוכת המרכז המסחרי. יאיר טבת ראשון משמאל

"הגענו כזוג צעיר לעיר בית שמש בשנת 64'. גם בגלל הרצון להיות קרובים לירושלים וגם בגלל עבודה שנכנסתי אליה במפעל לייצור תריסים ליד בית שמש. בסוף שנת 65' התחלתי לשחק כדורגל ב'הפועל בית שמש' במקביל לעבודה ולאחר שנתיים פרצה המלחמה.

סדנת הרכב אליה גוייס טבת. רמאללה, 1967

האווירה בארץ לפני המלחמה הייתה מתוחה. לוי אשכול היה ראש הממשלה. נשיא מצרים דאז, גאמל עבד אל-נאצר, סגר את התעלה והמעברים ומדינת ישראל נכנסה לכוננות מלחמה".

המצב היה מורגש ברחובות?

"כן. בכל מקום. התחושות היו מתוחות... באוויר, בדיבור בין אנשים. שבועיים לפני פרוץ המלחמה נערך גיוס מילואים גדול. קיבלתי צו 8 וגוייסתי למילואים. התגייסתי לבסיס 'שנלר' בירושלים- ליד מאה שערים כיום- והתחלנו בהצטיידות. אני נכנסתי לפלוגת 'סדנא', שזה אומר תיקון כלי רכב של הצבא מכל סוג: משאיות, זחלמי"ם, ג'יפים וקומנדקרים.

האווירה המשיכה להיות מתוחה, והיה הרבה לחץ כיוון שלא היה ברור אם הממשלה תוכל לעמוד מול האתגרים המתקרבים. לוי אשכול נתפס כחלש באותם הימים, כהססן. הנאום הקצת-מגמגם שלו יצר בעם תחושה של חוסר ביטחון. היה לחץ אדיר למנות את משה דיין כשר הביטחון, והוא אכן מונה. אז החלה ההבנה ש'המלחמה מתקרבת'...

משה דיין לאחר כיבוש ירושלים. ”היה לחץ אדיר למנותו כשר ביטחון”

לאחר ההצטיידות בירושלים ירדנו לאזור שדות מיכה, ששם היה שטח הכינוס, בשדה הפתוח. באזור זכריה חנה גדוד של הצנחנים ובינתיים טיפלנו ברכבים שלהם”.

ואז פרצה המלחמה?

”כן. עם הידיעה על תקיפת צה"ל את חיל האוויר המצרי פרצה מלחמת 'ששת הימים'. אני חייב לציין שהאווירה באותו הזמן הייתה ייחודית: אווירה של עזרה הדדית, של שותפות. דוגמא אחת שיכולה להראות את היחס שהיה אז לחיילים באותה תקופה: כל חייל שרק עלה על הכביש עם אצבע לעצירה, ישר קיבל טרמפ עם המכונית הראשונה שעברה במקום- והנהג היה מסיע אותו לאן שהיה צריך, לא משנה אם זה היה על הדרך שלו או לא. האווירה בזמן 'צוק איתן', בקיץ הקודם, הזכירה לי את מה שהיה באותם ימים: אחדות, משהו מדהים.

”תושבים ערביים בורחים על רכבים וחמורים עם דגלים לבנים”. ערביי יו”ש נסוגים במלחמה, 1967

בינתיים, הצבא התקדם לאזור בית איכסא ואותנו העלו להקים את הסדנא שלנו במבשרת ציון, באזור של 'קניון הראל' כיום. שם טיפלנו ברכבי 'חטיבה 10'. באותו הזמן ששהינו במבשרת, באו תושבי האזור והביאו לנו מכל הבא ליד: חביתות ירק, קובות ומאכלים כורדיים, והמון דאגה ועזרה.

לאחר מכן, צה"ל פרץ לירושלים, הכותל שוחרר וכך גם העיר העתיקה. פנינו היו מועדות לרמאללה שנכבשה, היינו אמורים לשרת את הכוחות שם. נסענו בדרך ירושלים, שהייתה אז צרה ומפותלת. עברנו ברחוב שמואל הנביא לכיוון מעבר מנדלבאום- שאז היה נקודת הגבול בין ישראל לירדן, שעד לשחרור ירושלים שלטה אז בחלק הזה של העיר. שם הגיעו אלינו עשרות של משפחות חרדיות לברך אותנו ולאחל לנו הצלחה, עם כיבוד ומאכלים.

עוד תמונה מסדנת הרכב. רמאללה, 1967

הגענו לרמאללה, והמחזה לא היה מרנין, בלשון המעטה: גופות של חיילים ירדנים בצידי הדרך, תושבים ערביים בורחים על רכבים וחמורים עם דגלים לבנים. הגענו לאזור בית החולים ברמאללה ושם חנינו. באותו המקום שירתנו בסדנא חטיבה של השריון.

לאחר סיום המלחמה חזרנו לירושלים והגענו לביקור בכותל. בשביל חייל יהודי, להגיע אל הכותל- לראות בעיניים את המקום שעליו שמענו מילדותנו- היה אירוע בלתי נתפס. זו הייתה הרגשה נהדרת, ואני לא אדם דתי.

לאחר מכן הביאו אותנו, הלוחמים, לכפר אדומים: שם נשא הרב גורן נאום לציון הניצחון, ושולי נתן שרה את השיר שהיה חדש אז: 'ירושלים של זהב'. היו דמעות בעיני כולנו". יאיר מסיים את סיפורו ומציין: "האווירה באותם הימים הייתה בלתי ניתנת לתיאור. הלכידות שהייתה אז בעם הייתה מיוחדת".

ליאיר שישה ילדים, כשחלקם מתגוררים בעיר. יאיר עבד בתפקידים ציבוריים שונים בעיר, ביניהם מדריך חינוך חברתי ב"מרכז נוער" ורכז חינוך חברתי ב"שייבר". לאחר מכן עבד במרכז "ההסתדרות" שבעיר ולאחר מכן כמזכיר העיר בית שמש. עם חילופי השלטון עזב יאיר את העירייה, חזר להסתדרות ונבחר לראשות מועצת הפועלים בעיר, עד לפרישתו לגמלאות. כיום עוסק יאיר בגישור וכנציג ציבור בבית הדין לעבודה בבאר שבע, ובמקביל, מעניק ייעוץ בתחום זכויות עובדים.

עם שמעון פרס בביקור בבית־שמש, 1992. טבת שני משמאל

ליאיר חשוב להוסיף: "הייתה אווירה של אופוריה באותם הימים. הייתה הרגשה שאנחנו המדינה הכי חזקה במזרח התיכון, ואולי בעולם כולו... כל לובש מדים היה מתקבל כגיבור ישראל. האוווירה היתה שאננה, אווירה של 'יש על מי לסמוך' ובכוחנו לנהל את ענייננו לבד, אף על פי שיש לזכור שארה"ב עזרה לנו לא מעט בהכנות לאותה המלחמה. אך עם כל זאת, הייתה באוויר התחושה של 'אנחנו עם חזק', וזה נכון- אנחנו באמת עם חזק".