אחרי עוד אחד מאותם ימים שבהם חיפשתי מורה, ללא הצלחה מיוחדת, סיכמתי להיפגש עם חברי חיים מלכה בדירתו שברחובות. חזרתי מהעבודה מותש וריק, ופשוט גררתי את עצמי בכוח למפגש עימו. זה היה ערב חורפי קר וגשום, שלוּוה בפרצי רוח חזקים. חיים הציע: "בוא נכין קפה, כרגיל, ונלמד". אך אני עניתי: "לא, אני לא מסוגל יותר".
אני זוכר בבירור איך הרגשתי אז: הכול חסר תכלית, תחושה של חוסר מוצא. לא הבנתי למה בכלל צריך את החיים האלה! כשמביאים אדם למצב כזה ולא מאפשרים לו לברוח – זהו נס אמתי.
על פניו, מה שהיה עליי לעשות, היה לקום, לצאת בטריקת דלת ולעזוב לחלוטין את כל העניין. היה לי מספיק כסף, היו לי עבודה טובה ומשפחה נהדרת, היה באפשרותי לנסוע לאן שהתחשק לי, לטייל, לחיות את החיים להנאתי. אך לא הייתי מסוגל לכך. הגעתי למבוי סתום. הצמידו אותי אל הקיר. הרגשתי שממש לחצו אותי כנגדו. ואז, לפתע, ללא כל התראה מוקדמת, התעוררה בליבי תקווה אחרונה.
רק מאוחר יותר, בחלוף שנים רבות, הבנתי שהרגע הזה ורגעים דומים בדרכי הרוחנית היו הרגעים היקרים ביותר בחיי – אותם רגעים בהם הרגשתי שאני נמצא במבוי סתום. המצב הזה מכונה תפילה.
ואז, מתוך חוסר האונים שלי, אמרתי פתאום: "חיים, אנחנו נוסעים עכשיו לחפש לנו מורה. ממש עכשיו". המילים הללו צפו מתוך ערפול וחוסר אונים מוחלט. "אנחנו חייבים למצוא אותו היום!". "איפה נמצא אותו?", חיים שאל. "הרי כבר היינו בכל מקום...". "שמעתי שלומדים קבלה בבני ברק", עניתי.
מעולם בעבר לא חשבתי לנסוע לבני ברק. בכל שנות חיי בישראל, ביקרתי בעיר הזאת פעם או פעמיים, וכלל לא הכרתי אותה. ואיכשהו, בכל זאת, להפתעתי, אמרתי בנחישות: "נוסעים לבני ברק!" וגם חיים, באופן מפתיע הסכים, מבלי להרהר בכך אף לרגע. "בוא ניסע", הוא אמר.
נכנסנו לרכב ונסענו. אני זוכר שגשם זלעפות הכה בשמשה הקדמית וכמעט שלא ראיתי דבר. אך לא עברה במוחי אף מחשבה לעצור, לחכות לסוף הסערה או לחזור הביתה. לא. רציתי רק להמשיך לנסוע, ומה שיותר מהר.
(מתוך הספר "תמיד איתי", המגולל את סיפור חייו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן לצד מורו הרב"ש)
