במשך כמעט כל שנות הלימודים (ביסודי ובתיכון) הדר חוותה נידוי חברתי, ניכור ובדידות קשה.
בבית הספר היסודי הדר הייתה ילדה רזה, שקטה ומופנמת. היא גדלה בבית חילוני- מסורתי, ולמדה בבית ספר ממלכתי. תקופת לימודיה בביהס היסודי עברה עלייה יחסית "בקלות" לעומת ימי התיכון, שם חוותה את החרם במלא כיעורו.
היא הייתה מגיעה בבוקר לספסל הלימודים, ואף אחד לא היה מברך אותה בברכת בוקר טוב. היא הייתה "שקופה". אף אחד "לא ראה אותה", גם כשעמדה קרוב..
בהפסקות לא היה לה עם מי לדבר, היא הייתה נעמדת בצד, מבויישת ונכלמת ומביטה בילדים - בני הנוער, צוחקים ביניהם, משתובבים ונראים "מאושרים".
הדר נולדה למשפחה מרובת ילדים, הורים שעבדו קשה מאוד להשיג את פת לחמם ולפרנס את בני הבית. באותה התקופה לא הייתה את הפתיחות שיש כיום בשיחות בן הורים לילדהם, כל ילד/ה חיו ב"עולם משלהם" וכך הדר מצאה את עצמה בודדה גם בביתה שלה.
בגלל הקושי הכלכלי, הדר לא יכלה להרשות לעצמה להתפנק בבגדים, נעלים, ציוד מהודר לבית הספר וכדומה. בזמן שתלמידים הביאו עמם ציוד חדש, יפה ומודרני, הדר הסתפקה בציוד משומש ופשוט. בזמן שהתלמידים- חלקם מבתים מבוססים מאוד, התלבשו במותגי יוקרה, הדר הסתפקה בלבוש צנוע ופשוט שהוריה רכשו עבורה ממיטב כספם. לא פעם הדר ויתרה על יציאה לטיולים מטעם ביה"ס על מנת לחסוך כסף להוריה והיא גם רצתה להימנע מחברת הילדים שהתעלמו מקיומה.
לעתים קרובות הילדים היו משוחחים בקרבתה כשהם "ממתיקים סוד" ופורצים בצחוק רועם... "היה ברור לי שהבדיחות על חשבוני" היא אומרת בכאב...
למסיבות פרטיות, שנערכו בשעות הערב בבתים היוקרתיים של הילדים, הדר לא הייתה מוזמנת, וכן ליציאות שונות כגון: בילויים אחר הצהרים, יציאה לבית הקולנוע, הצגות וכדומה.
הדר מספרת בכאב על יציאה אחת לטיול שנתי שבו נגרמה לה עוגמת נפש שנחרטה במיוחד בזכרונה:
"יצאתי לטיול, אחד מהטיולים הבודדים שאליהם יצאתי. באוטובוס אף אחד לא רצה לשבת לידי. ישנו בלילה בשקי שינה, בבוקר התעוררתי לקולות צחוק רועמים מסביבי, התברר לי שציירו על פניי עם משחת שיניים. הלכתי בדממה לשטוף את פניי. בהמשך עצרנו בקיוסק וכל הילדים קנו קרטיבים, היו לי מעט דמי כיס וקניתי קרטיב חלב מצופה בשוקולד. אכלתי להנאתי ואז הגיעה אחת הילדות ואמרה בקול : "מה? הדר קנתה ארטיק"?! וכולם מסביב צחקו...זה היה משפיל מאוד, הרגשתי באותו הרגע את חתיכת הארטיק שנגסתי תקועה בגרון... וזאת הייתה רק חוויה אחת מכמה שעברתי בימי התיכון..."
הדר שיתפה בחוויות נוספות שלצערנו הדף "קצר מלהכיל", ואלה רק דוגמאות "קטנות" לחויות העצובות שהיא חוותה, לכאב ולבדידות הקשה.
"הייתי צֶמַח בַּר וניצחתי"- הדר אומרת כיום במבט לאחור. "זה לא היה קל, זה לא היה פשוט, עברו בי גם מחשבות קשות של יאוש, אבל תמיד שמתי מול עיניי את הוריי היקרים שנתנו לי כל מה שהם יכלו... חשבתי עליהם וחשבתי שאם אזיק לעצמי זה יהיה "אגואיסטי" ויייפגע בהם קשות".
הדר מבקשת לחזק את אותם ילדים ובני נוער שחווים חרם עם מסר החלטי: "תהיו חזקים, זאת תקופה קשה שתעבור! יש חיים לאחר החרם, ואני ההוכחה".
צילום תמונה: שמשנט
