פרשתנו מסתיימת במצווה למחות את עמלק. ציווי זה מגיע אחרי אזכור דין מעשה תועבה ובעונש המגיע לעושהו; וסיום הפרשה בדיבור - "עושה עוול".
לכן סמך פרשת עמלק, שתועבה עשה. שמע על ישראל שיצאו מעבדות מצרים ועתה הם טרוחים ומיוגעים בדרך והם לא נגעו בו לרעה ואין כוונתם להרע לו, ורחוקים היו ממנו וזה נחלץ ורדף אחריהם מרחק רב להילחם בהם. וכיוון שירא עמלק להתייצב בקרב כנגד צבא המלחמה של ישראל, נטפל אל החלשים שבהם ההולכים בקצות המחנה, והתנפל עליהם להכותם.
ומשום שעמלק היה ראש לעושי עוולה ונהיה דוגמה לצוררי ישראל בכל הדורות, נצטוו ישראל לזכור רעתם, להכרית זכרם ולמחות שמם מלהזכירם. וסימן לתוקף המצווה, שהפרשה פותחת בלשון "זכור'" וחותמת בלשון "לא תשכח".
מתוך פירוש 'דעת מקרא' (בהוצאת מוסד הרב קוק ירושלים) על ספר דברים, עמ' שס"ח.
