אחרי שבני ישראל מגיעים לסוף הדרך, שארכה 40 שנה - מארץ גושן, מקום מושבם במצרים, עד ירדן ירחו - באה התורה ומסכמת בפרשתנו את התחנות שעברו בהן. 

סיכום זה מציין את המקומות שחנו בהם, ואינו מזכיר את כל הזעזועים שעברו על העם בדרך זו, את המסות והמריבות, את שילוח המרגלין, את מלחמות הכיבוש בעבר הירדן המזרחע ועו, ואפילו על מעמד הר סיני הוא פוסח, והוא מסתפק בהערות קצרות בעניינים אחים, כמו 12 עינות המים ו-70 התמרים באילים, חסור המים ברפידים ומות אהרן בהר ההר.

קדמונינו הביאו סיבות שונות לכתיבת סדר המסעות, אבל אין בידינו להסביר בכך, על שום מה נזכרו פרטים שונים, שחשיבותם נראית פחותה מאלה שהתורה מדלגת עליהם, וגם אין אנו מבינים את חוסר התיאום שבפירוט התחנות, כפי שנרשמו בפרשיות השונות.

במידה מסוימת, ניתן להשוות את הרשימה המסכמת שבפרשתנו לרשימת 31 המלכים שהכו יהושע ובני ישראל. על זו אמרו, שמבחינת צורתה שירת ניצחון, שכל אחד מל"א חרוזיה פותח ב'מלך' ומסיים ב'אחד', מלים המשמשות מעין פזמון חוזר.

ברשימתנו, המילים 'ויסעו' 'ויחנו', שבהן מתחיל ומסתיים כל פסוק בחלקה האמצעי של הרשימה (שהוא רוב בניינה ורוב מניינה) אחר הפסוקים הארוכים יותר שבתחילתה ובסופה - שהם מסממניה של הפרוזה השקולה במקרא - משווים אף הם לרשימתנו אופי של שירה.

מתוך ההקדמה לפרשה, פירוש 'דעת מקרא' על התנ"ך (בהוצאת מוסד הרב קוק), כרך ספר במדבר, עמ' שצ"ה-שצ"ו.