הפרשה הקודמת מסתיימת במעשה בעל פעור. "ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן" (במדבר, כ"ה, א'-ב').
פנחס הורג את אחד החוטאים יחד עם מחטיאתו. התורה מפרטת את הייחוס של כל המעורבים. פנחס הוא נכדו של אהרון, הכהן הגדול הראשון, שרק לפני שבועיים קראנו על פטירתו. הוא בנו של הכהן הגדול החדש, אלעזר. זמרי בן סלוא, החוטא, הוא נשיא בית אב בשבט שמעון. המחטיאה היא כזבי בת צור, בת של אחד מחמשת מלכי מדין. בקיצור, הרבה דם מעורב כאן, דם כחול אפשר לומר.
למה כל הפירוט המשפחתי הזה?
לגבי פנחס כותב רש"י: "לפי שהיו השבטים מבזזים אותו: הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי עמו עגלים לעבודה זרה (הכוונה ליתרו, שאחד משמותיו היה פוטיאל והיה סבו של פנחס, שכן אלעזר הכהן נשא לאישה את אחת מבנות יתרו) והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרן".
לגבי זמרי בן סלוא כותב רש"י: "במקום שייחס את הצדיק לשבח, ייחס את הרשע לגנאי...להודיע ש,בחו של פינחס שאף על פי שזה היה נשיא, לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם".
לגבי המחטיאה כותב רש"י: "להוידעך שנאתם של מדיינים, שהפקירו בת מלך לזנות כדי להחטיא את ישראל".
