הפרשה פותחת במצוות המשיטה "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך וספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" (ויקרא, כ"ה, ג'-ד').
מסביר ה'אבן עזרא', שבשנת השמיטה, כשבני ישראל לא עסקו בעבודות השדה, היו כולם פנויים ללמוד תורה, ואפילו העניים, שכן התפרנסו מן ההפקר.
ו'בעל העקדה' מסביר, כי הכוונה היא שכניסתם לארץ אינה להשתעבד לה ולעבודתה, להוציא תועלותיה, לאצור פירותיה ולקבוץ אותם על יד כדי להתעשר בהם, אלא כדי שיעמדו על עצמם וידרשו שלמותם כפי רצון בוראם ובן כך יסתפקו מאשר יצטרכו לכדי חיותם.
השבתת עבודת האדמה בשנת השמיטה מכריחה את בני ישראל לחיות מתוך קימוץ וצמצום באכילת תבואת הארץ ופירות העץ. על ידי כך שמה התורה סייג לעושר ומחנכת את ישראל שינהגו בצניעות ובפשטות.
ודומה קדושת השנה השביעית ושביתת הארץ שנה זו לקדושת היום השביעי של השבוע שהוא אסור בכל מלאכה. ונראה כי גם השנה השביעית היא זכר ליציאת מצרים. התורה אף מזכירה כאן פעמיים שת יציאת מצרים:
"אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים" (פסוק ל"ח).
"כי לי בני ישראל עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוקיכם" (פסוק נ"ה).
הפרשה מסתיימת בציווי חוזר על שמירת השבת: "את שבתותיי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'" (כ"ו, ב').
מתוך פירוש 'דעת מקרא' בהוצאת מוסד הרב קוק. ויקרא כרך ב', עמ' קפ"א-קפ"ג.
