אחרי נס קריעת ים סוף מסופר "ויסע משה את ישראל ים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים... ויבואו אילימה ושם שתים שערה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים" (שמות, ט"ו, כ"ב-כ"ז).

הגמרא במסכת בבא קמא (פ"ב, ע"א) מביאה ברייתא על פסוקים אלה: "דורשי רשומות אמרו 'אין מים אלא תורה' כיוון שהלכו שלושת ימים במדבר בלא תורה - נלאו. עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהיו קואים בשבת, בשני ובחמישי כדי שלא ילינו שלושה ימים בלא תורה". צמאונו של העם היה אפוא ללימוד תורה.

חז"ל מוסיפים לבאר (מכילתא דרבי שימעאל, ד"ה "ויבואו אילימה") כי סופו של מעשה זה, כאשר באו אילימה "ויחנו שם על המים" אף הוא מכוון לכך שעסקו בדברי תורה שניתנו להם במרה, שהרי אין מים אלא תורה.

רבי יעקב סקילי (תורת המנחה, בשלח, דרשה כ"ג), תלמידו של הרשב"א, כותב כי ידע הקדוש ברוך הוא את תאוותם של ישראל והשתוקקותם ללימוד תורה ובעבור כך התקין להם מששת ימי בראשיץ מקום מיוחד שהיה מוכן לחנכם בתורה.

את דמיון התורה דווקא למים הוא מסיבר בכך שתכונות רבות של המים הם מתכונותיה של התורה הקדושה וביניהן שתי התכונות הבאות:

כשם שאי אפשר לו לעולם בלא מים, אף עם פי שיכול הוא להתקיים בלא משקאות אחרים, כך אין יכול העולם להתקיים בלא התורה, אף על פי שיכול הוא להתקיים בהעדר חוכמות אחרות. 

כשם שמים ראויים וטובים לבריא ולחולה כאחד, לעומת משקאות אחרים שיש מהם הראויים לבריאים בלבד ושי מהם הראויים לחולים בלבד, כך התורה הקדושה ראויה לכל סוגי הבריות - זאת לעומת יתר החכמות.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ד', שבט תשפס"ח, עמ' 112.