בתמונה: ראש העיר שמואל גרינברג מנחם את משפחת קאסה ששכלה את בנה. בתקווה שזה יהיה החלל האחרון שלנו
במלחמה האחרונה של ישראל מול אויבינו, ראינו הורים שכולים רבים שיוצאים בקריאה לאחדות בעם ישראל. הם מבקשים לחזק את הממשלה ואת כוחות הבטחון, ולשדר אחדות וביטול המחלוקות בעם ישראל, ולו ליום אחד שיכבד את זכר יקיריהם.
מילים ומחשבות אלו הן למעלה מהכוח האנושי של הורים שכולים בנסיבות אלה. לקרוא אותן נותן הרגשה של קריאה בתורה, כאילו הן עולות ויוצאות ממנה. יש בכך פדיון אדיר, פעולה עצומה של העם היהודי, שאבא משלם ביקר לו מכול, מבקש שהכאב שלו ישרת פיוס כללי, את איחוד העם. אלו מילים שמגיעות ממקום עליון, לא מתוך הגוף. הבורא שם אותן בנשמתם, והוא משדר דרכם את מילותיו.
המידה שבה אותם הורים שכולים מבטלים את עצמם מעידה על גדלותם. הם מתבטלים בכך שלא מאשימים אף אחד ומרגישים שהכול בא מלמעלה, ומתוך גדלות נפשם הם זוכים להרגיש את שורש העם, את הכוח שמצווה עלינו אחדות. זהו רגע האמת ולשם הכול מתנקז. הודות להם העולם שלנו מתרומם ומזדכך.
כדי שהבקשות של ההורים השכולים ייפלו על אוזן כרויה, עלינו לחיות כל הזמן עם אותן מילים שנישאות מאלו שמרגישים את האובדן האדיר הזה. הכרחי שנחיה עם ההרגשה העמוקה שלהם. כך נפרוץ את מחסום הפירוד, נשתנה בהכרח ונחיה אחרת: בחיבור, באהבה, במחילה, בהשתוקקות הדדית זה לזה.
