הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק ה', הלכה א') כותב, כי יש ימים שבהם כל עם ישראל מתענה מפני צרות שאירעו בהם, כדי לעורר את הלבבות להיפתח לעשיית תשובה. הימים הללו הם זיכרון למעשינו הרעים ולמעשי אבותינו שהיו רעים עד שהם גרמו לצרות החורבן ולגלות. על ידי זכרון אותם הדברים, אנו עושים תשובה ומיטיבים את דרכינו.

אחד הימים הללו הוא צום עשרה בטבת, שבו התחיל מלך בבל נבוכדנאצר הרשע את המצור על ירושלים (שנת ג'של"ו, 588 לפנה"ס) ןהביאה במצור ובמצוק, ולאחר זמן נפלה העיר וחרב בית המקדש.

ארבע תעניות תיקנו הנביאים: צום גדליה, צום עשרה בטבת, צום י"ז בתמוז וצום תשעה באב. מלבד צום עשרה בטבת, כל הצומות יכולים לחול בשבת, או אז הם נדחים ליום ראשון.

האבודרהם בהלכות תענית כותב, כי צום עשרה בטבת חמור משלושת הצומות האחרים, שאילו היה חל בשבת - היו צמים בשבת.

בעוד הוא כותב שצום עשרה בטבת חמור כל כך, אנו עומדים ותמהים מדוע תיקנו הנביאים צום בתאריךש בו התחיל המצור? הדעת נותנת לקבוע צום ביום שבו חרב הבית, או ביום שבו הכריע המצור את ירושלים, אך מדוע נרבע הצום ביום התחלת המצור?

החתם סופר (תורת משה, דרשה לעשרה בטבת) כותב, שבאותו היום שהחל מלך בבל את המצור על ירושלים של מטה, החל מושב בית דין של מעלה לדון בגורלה של ירושלים. שנתיים ומחצה נמשך הדיון. אלו מונים זכויותיה ואלה מקטרגים, עד שגברה יד המקטרגים וחרב הבית. מאז ועד היום, בכל שנה ושנה בעשרה בטבת מתקיים דיון בבית דין של מעלה, ועד כה בכל שנה הוחלט להמשיך את גזרת החורבן.

נמצא אפוא, שצום תשעה באב למשל, הוא על צורה שהתרחשה בעבר ואנו סובלים ממנה עד היום, אך צום עשרה בטבת הוא להתעורר בתשובה כדי להטות לטובה את גזר הדין בדיון המתנהל באותו יום בבית דין דל מעלה. על כך צמים גם בשבת.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי), כרך נ"ג, טבת תשע"ב