בחמישי 16.1.25 תקיים התזמורת הסימפונית ירושלים קונצרט מיוחד בו המנצח הוותיק מאסטרו אבי אוסטרובסקי יוביל קאסט רחב של שלושה זמרים ושלוש מקהלות בביצוען של שתי יצירות ווקאליות מפסגת הרפרטואר הרומנטי-מודרני: היצירה "הניצול מוורשה" מאת ארנולד שנברג ו"רקוויאם גרמני" מאת יוהנס ברהמס.

את תפקיד הקריין בקונצרט יבצע אלי גורנשטיין והסולנים ברקוויאם יהיו דניאלה סקורקה, סופרן ועודד רייך, בריטון. המקהלות שתשתתפנה הן מקהלת קולגיום (ישי שטקלר, מנצח), המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה בירושלים (תם קרני, מנצח ומנהל מוזיקלי) ואנסמבל הזמרים כרמינה (עם תם קרני כמנצחת ומנהלת מוזיקלית.. כן, יש שני מנצחים שונים בשם תם קרני).

הטקסט של היצירה "הניצול מוורשה" יבוצע באנגלית, וילווה בהקרנת כתוביות בתרגום סימולטני.

"'הניצול מוורשה' מספרת על רגע חזק ומצמרר של התעלות הרוח האנושית בתנאים הקשים ביותר", מסביר המנצח של הקונצרט, מאסטרו אבי אוסטרובסקי. "והרקוויאם של ברהמס הוא רקוויאם אנושי מאוד. זהו אינו רקוויאם דתי, ישו אינו נזכר בו. זו יצירה שעוסקת בחיים ולא במתים.

בביצוע הקרוב נחבר את שתי היצירות ונבצע אותן ללא הפסקה. בצימוד זה, הפתיחה החרישית של הרקוויאם כמו בוקעת מתוך ה'שמע ישראל' המתריס בשירתם העזה והעוצמתית של הנידונים למוות בסוף 'הניצול מוורשה'. הרקוויאם, כך נדמה, מספיד את זכרם של הנרצחים בשואה. ביחד, שתי היצירות ביחד נושאות מסר ברור של סוף למלחמות".

"הרצון לקיים את הקונצרט הווקאלי המיוחד הזה בהובלת מאסטרו אוסטרובסקי מלווה אותנו כבר זמן רב", אומר עופר אמסלם, מנכ"ל התזמורת הסימפונית ירושלים, "ואני שמח שהצלחנו להביא להעלאתו דווקא בעת הזו. ליצירות כמו 'גרניקה' של פיקסו או 'הניצול מוורשה' מאת שנברג יש מקום מהותי בהדהוד המסר האנושי שהתזמורת מעוניינת להעביר".

"הניצול מוורשה"

"הניצול מוורשה" היא קנטטה שחיבר ארנולד שנברג ב-1947 לקריין, מקהלת גברים ותזמורת.

"הניצול מוורשה" היא אחת מיצירותיו המוכרות ביותר של שנברג ויש לה מקום מיוחד בגוף יצירתו. היא כתובה אמנם בטכניקת ההלחנה שפיתח, המכונה "שיטת ה-12 טונים", שהשפיעה רבות על מלחיני המאה ה-20 אך בה בעת עוררה גם ביקורת רבה; אולם בזכות הסיפור הטעון והנוגע ללב השתלבה הקנטטה ברפרטואר הרחב.

ביצירה מתאר הקריין תמונה המתרחשת במחנה השמדה, אליו הגיע בדרך שאינו זוכר, לאחר שהסתתר בתעלות הביוב של ורשה, שגם אליהן לא זכור לו כיצד הגיע. בתמונה שמתאר הקריין, עורכים הנאצים מפקד לשם משלוח של קבוצת אסירים להשמדה. בין חברי הקבוצה שורר בלבול וכתוצאה מכך עורכים הנאצים מפקד מחודש ושולחים להשמדה את הזקנים והחלשים. בעוד הספירה הולכת ומואצת האסירים הנידונים למוות פוצחים באופן ספונטני בתפילת "שמע ישראל", אותה משמיעה מקהלת גברים. בביצוע הקרוב המקהלה תבצע את התפילה בעברית, בדיוק כפי שמופיע בפרטיטורה. שנברג מסיים את היצירה במילים "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".

על נסיבות כתיבת היצירה

בזמן עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933 שהה שנברג עם משפחתו בחופשה בפריז. לאחר שקיבל אזהרות מפורשות שלא לשוב לברלין, שם כיהן כמנהל שיעורי ההלחנה באקדמיה הפרוסית לאמנות, חזר שנברג לחיק היהדות אליה הפנה  בעבר עורף, והיגר עם משפחתו לארה"ב, שם התיישב בלוס אנג'לס. לאחר סיום מלחמת העולם ה-2, כשהשורדים והניצולים החלו לחזור אט אט לחיים, שמע שנברג עדות של ניצול מהגטו, שסיפר לו על קבוצה של אסירים, שפצחו בקריאת שמע בעודם מובלים אל מחנות המוות. העדות הותירה אצל שנברג רושם חזק.

ב-1947 פנתה אל שנברג כוריאוגרפית יהודיה בשם קורין חכם, שהייתה מעורה מאוד גם בעולם המוזיקה והיצירה היהודי, בהצעה שיחבר יצירה על פי "שיר הפרטיזנים". ברוח העדות ששמע, שנברג כתב לחכם שהוא מתכוון להציב את התמונה כך שתתרחש בגטו ורשה, ותתאר "כיצד הנידונים היהודים התחילו לשיר לפני הליכתם למות". הרעיון לא נשא חן בעיני חכם ושנברג החליט לחפש בסיס מוזיקלי אחר – שורה של 12 תווים, בהתאם לשיטת ההלחנה שפיתח הנקראת "שיטת 12 הטונים".

שנברג חיבר את היצירה זמן קצר לאחר שעבר התקף לב חמור, ממנו שרד רק בזכות זריקה שהזריק רופא היישר לליבו. בשל בריאותו הרופפת, כתב שנברג רק את תמצית היצירה; ידידו רנה לייבוביץ' השלים את כתיבתה בהנחיית המלחין. היצירה בוצעה לראשונה ב-4 בנובמבר 1948 באלברקוקי, ניו מקסיקו. בסיום ביצוע הבכורה השתררה באולם דממה ממושכת, והיצירה בוצעה מיידית פעם נוספת, ביצוע שלאחריו פרץ הקהל בתשואות רמות.

רקוויאם גרמני, אופוס 45 (מתוך דברי הסבר שכתב אבי חנני)

שלא כמו במיסה הקתולית, במרכז הרקוויאם הגרמני של ברהמס עומדים החיים, ולא המתים. הרקוויאם של ברהמס הוא הרהור מנקודת מבט פרוטסטנטית על מסתרי המוות, והצהרה על הגישה הנוצרית הנאותה שיש לאמץ כלפי מסתורין זה. הטקסט מבוסס על דברי אמונה ונחמה.

העבודה על הרקוויאם כיצירה עצמאית החלה ב-1861, כשעיבד ברהמס את הטקסט לקנטטה בארבעה פרקים. שלוש שנים אחר כך זימן לו הגורל נסיבות עגומות לשוב ולשקוד על היצירה בדחף מחודש.
ברהמס נפגע עמוקות מכך שהוריו התנכרו לו, וממקום מושבו בווינה, לשם נסע כדי לזכות במשרתו הראשונה, שלח מכתבים רבים בניסיון ליזום פיוס עמם. ב-2 בפברואר 1865 קיבל מברק מאחיו פריץ בזו הלשון: "אם ברצונך לראות את אמנו פעם נוספת, בוא מיד". ברהמס נחפז להמבורג, אך בהגיעו גילה שאמו כבר נפטרה. מות אמו הכה אותו בהלם, וברהמס צלל אל מסגרת נוקשה של עבודה: שגרת החיים העמוסה של נגן קונצרטים המתרוצץ בסיוריו ממרכז אחד למשנהו לצד החיים העמוסים לא פחות של מלחין העמל על יצירותיו.

שלושת הפרקים הראשונים של הרקוויאם הגרמני בוצעו לראשונה בווינה בדצמבר 1867, בניצוחו של הרבק. הביצוע לא היה מוצלח והקהל הפגין הסתייגות. אך ברהמס לא נתן לכישלון לרפות את ידיו: ביום שישי הטוב, 10 באפריל 1868, ניצח בעצמו על ביצוע היצירה בקתדרלה של ברמן. באותה עת נועדה היצירה להיות בת שישה פרקים. בין הנוכחים בקונצרט היו אביו של ברהמס, קלרה שומאן ויוזף יואכים, והכל הסכימו שהאירוע היה מרגש עד מאוד. זמן קצר לאחר מכן הוסיף ברהמס את הפרק החמישי – "אתם עצובים עכשיו". בסמוך למות אמו, כתב ברהמס לקלרה שומאן: "אין עוד דבר שדורש שינוי, אין עוד דבר שיעורר חרטה בלבו של איש הגון; זה פשוט עניין של להחזיק את הראש מעל המים".

השלמה סטואית זו מוצאת ביטוי עמוק ורגשי יותר ברקוויאם הגרמני. ביצירה נוכחת נימה אישית של אבל פרטי וכן הצהרה אישית של אמונה בחסד האל.

מאסטרו אבי אוסטרובסקי

נולד בישראל. סיים את לימודיו באקדמיה ע"ש רובין בת"א, שם למד אצל גארי ברתיני ופרופסור מרדכי סתר. עם תום לימודיו בארץ זכה למילגת לימודים בחו״ל. בשנת 1966 נסע לווינה שם למד באקדמיה למוזיקה עם פרופסור האנס סברובסקי וסיים לימודיו שם בשנת 1968. כמו כן עבד עם מאסטרו פרנקו פרארה באיטליה. במאי 1968 זכה אוסטרובסקי בפרס הראשון בתחרות בין-לאומית למנצחים צעירים על-שם ניקולאי מאלקו שהתקיימה בקופנהגן. בעקבות זכייתו בתחרות זו קיבל הזמנות רבות לנצח על תזמורות שונות ברחבי העולם. בשנת 1968 נתמנה אוסטרובסקי למנהלה המוזיקלי ולמנצחה הקבוע של התזמורת הסימפונית חיפה. בשנת 1970 ייסד את התזמורת הקאמרית הקיבוצית והיה מנהלה המוזיקלי. בשנת 1973 ייסד את הסימפונייטה באר שבע ושימש מנהלה המוזיקלי ומנצחה הקבוע. בשנת 1998 נתבקש אבי אוסטרובסקי על ידי התזמורת הקאמרית הקיבוצית לחזור ולשמש שוב מנהלה המוזיקלי ומנצחה הקבוע.

בישראל ניצח מאסטרו אוסטרובסקי על התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הסימפונית של ראשון לציון, תזמורת סימפונית ירושלים, תזמורת הקאמרטה הישראלית, התזמורת הקאמרית הישראלית ועוד. בין השנים 1978 ל-1984 שימש כמנהל מוזיקלי וכמנצח של התזמורת הפילהרמונית של אנטוורפן בבלגיה, ובשנת 1989 נבחר להיות מנהלה המוזיקלי ומנצחה הקבוע של התזמורת הפילהרמונית של רדיו נורבגיה באוסלו. כמו כן ניצח על תזמורות רבות ומפורסמות ברחבי העולם, ובהן התזמורת הסימפונית של לונדון; התזמורת הפילהרמונית של לונדון; התזמורת הפילהרמונית של הבי-בי-סי; התזמורת הפילהרמונית של אמסטרדם; התזמורת הפילהרמונית של בריסל; פילהרמוניה הונגריקה; תזמורת רדיו קלן, התזמורת הפילהרמונית של שטוטגרט, התזמורת הפילהרמונית של גוטבורג בשוודיה, התזמורת הפילהרמונית של אוסלו, תזמורת מרינסקי בסנקט פטרבורג ברוסיה; התזמורת הסימפונית של סנקט פטרבורג; התזמורת הפילהרמונית של זגרב; ותזמורות רבות נוספות. אוסטרובסקי הופיע כמנצח בקונצרטים סימפוניים רבים ובהפקות אופרה בארצות רבות ובהן אנגליה, הולנד, אוסטריה, בלגיה, גרמניה, דנמרק, צרפת, רומניה, שבדיה, נורבגיה, איסלנד, רוסיה, איטליה, קרואטיה, מקסיקו, ארה"ב ועוד. הוא ערך סיורים שונים עם תזמורות רבות ברחבי העולם ובהם התזמורת הפילהרמונית של לונדון בעת סיורה באוסטרליה. מאסטרו אוסטרובסקי הקליט קונצרטים רבים שהועברו לתקליטורים, ובהם "פולחן האביב" ו-"פטרושקה" של סטרווינסקי, סימפוניות רבות של מהלר ושל שוברט, "הסימפוניה הפנטסטית" של ברליוז ויצירות רבות נוספת.