זמן קצר לאחר שיוסף הודיע לאחיו ההמומים "אני יוסף", הוא מזרזם לעלות לארץ כנען כדי לבשר את הידיעה הכה משמחת לאביו המתאבל עליו זה 22 שנה והוא מבקש מהם "אל תרגזו בדרך" (בראשית, מ"ה, כ"ה) - אל תתגרו ביניכם מי גרם למכירתי לישמעאלים ולירידתי למצרים.

הגמרא במסכת תענית אומרת: אמר רבי אלעזר, שיוסף ביקש מאחיו, שלא יעסקו בדבר הלכה, שמא מתוך שישקיעו את עיונם בלימוד התורה, יתעו בדרך ויתמהמהו מלבשר לאביהם שעודנו חי.

הדברים מדהימים. כאשר הודיע יוסף לאחיו בפתאומיות "אני יוסף", הם הזדעזעו ונבהלו ביותר (בראשית רבה, פרשה צ"ג, אות ח'). האח שנמכר על ידיהם, מתגלה לפתע כמושל המעצמה העולמית היחידה, שבכוחו להורות על המדתם כהרף עין. הם נדהמו להבין שטעו בפסק דינם, אם כך גלגלה ההשגחה העליונה שהוא יגיע למעמדו זה, והחלו בחשבון נפש פנימי. היה עליהם לשקול כיצד להודיע לאב הקשיש והאבל את הבשורה המדהימה מבלי לגרום לו נזק בלתי הפיך (אכן, ברגע קבלת ההודעה הוא איבד את הכרתו. ע"פ הרמב"ן, בראשית, מ"ה, כ"ו). בעיצומה של ההמולה הנפשית, מצא יוסף להזכירם כי לא יעסקו בדרך בדברי תורה כדי שלא יתמהמהו? וכי הייתה דעתם פנוי ללמוד?

אכן כן. יוסף הכיר את אחיו, שהתורה היא חייהם ממש ובכל מצב הם לומדים תורה. לא היה ספק בליבו כי מיד לאחר שיתאוששו קמעא מן המפגש הדרמטי, ישובו לעסוק בדברי תורה (זכרון מאיר, מאמר ע"ב). 

כך גם נהג יעקב אבינו לאחר ששבה רוחו אליו. מה עשה? נסע לבאר שבע. לשם מה? לקצוץ את הארזים שנטע אברהם אבינו בבאר שבע לבניית המשכן. יעקב הורידם מצרימה כדי לנטעם (בראשית רבה, צ"ד, ד') מפני שאמר: עתידים בניי להיגאל ממצרים ועתיד הקדוש ברוך הוא לצוותם לבנות לו משכן. מהיכן יהיו להם עצים לכך. עמד ונטע עצים אלו במצרים (מדרש תנחומא, פרשת תרומה).

במצב כזה, הנטייה הטבעית של כל אדם היא למהר להיפגש עם הבן האהוב האובד שנמא, אך יעקב השהה את שמחתו כדי שכל פרט בעבודת ה' שלו ושל הדורות הבאים יבוא על מתכונתו הראויה ('המוסר והדעת').

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ג, טבת שתע"ב, עמ' 31-32.