המדרש מספר על שתי נערות שירדו לשתות ולמלאות מים. נערה אחת סיפרה שאין לה מה לאכול, חברתה מילאה את כד המים שלה בקמח והחליפה איתה כדים כדי שלא יראו שהיא עוזרת לה. אבל הסוד התגלה, והנערה המסייעת הוצאה להורג. זו הייתה האווירה בסדום, ולכן היא מסמלת את המקום הכי נורא. אין דבר גרוע יותר מניתוק הקשר בין בני אדם. נתק הוא מצב של מוות, וזה גם נרמז בסיפור על אשת לוט שהפכה לנציב מלח.
משהו מזה אפשר לחוש בכל מערכת יחסים. אם רבים וצועקים, יש סיכוי שאחר כך מתפייסים ומשלימים. הקשר אפילו מעמיק בזכות התגברות על חיכוכים. אבל אם מנתקים מגע בכלל, אין תקווה להתפתחות כלשהי.
במבט רחב, חוסר יחס הוא הרע הגדול ביותר, כיוון שהוא מנוגד למגמת ההתפתחות הכללית של המציאות. למה הכוונה? מערכת הטבע מקושרת בכל פרטיה, זו מערכת גלובלית ואינטגרלית. הטבע כולו נמשך לאיזון, להשלמה הדדית. רק אנחנו, בני האדם, התפתחנו לרמה של מודעות ואפשרות לבחירה חופשית. הטבע, כביכול, הותיר לנו מרחב פעולה. בשיא התפתחותנו נגיע להכרה בכך שכולנו חלקים משלם אחד, ונתייחס זה לזה בהתחשבות ובאהבה. אנחנו נתעלה יחד לדרגת קיום חדשה, רוחנית, נצחית, שלמה. מעל מגבלות הזמן, המקום והתנועה.
ובחזרה לסדום. העיקרון הסדומי של יישור קו, יצירת אחידות בכוח. כולם חייבים להיות באותן נטיות, באותן דעות, באותן התנהגויות. זהו הרס הייחודיות שנתן הטבע לכל אדם, ייחודיות שמאפשרת הפרייה בין כולם. אם נתחבר זה לזה נוכל להרוויח שנינו מהמעלות שקיבל כל אחד, נוכל למסור זה לזה ולקבל זה מזה, ליצור בינינו זרימה של חיים.
איך שלא יהיה, לאברהם איש החסד הייתה תפיסת עולם שונה במהותה. אחרי שגילה שכוח אחד פועל בכל הטבע, והבין שגם בין בני האדם צריכה להיווצר אחדות משלימה, הוא גילה את השיטה לתיקון האגואיזם הצר, מה שנקרא יצר הרע. כיום השיטה נלמדת בחכמת הקבלה. אברהם בדק אם אפשר להציל את סדום, אבל לא מצא אפילו עשרה אנשים, הכמות המינימלית לעבודה קבוצתית על חיבור אינטגרלי, שיתאימו למגמת ההתפתחות הכוללת שבבריאה. מכיוון שכך, לא הייתה לסדום זכות קיום והיא נחרבה.
התפתחנו במשך אלפי דורות, האגו הגיע לרמה כה גבוהה, והקשר בין בני אדם נעשה יותר ויותר רע, וזה מסוכן. כשנכיר בכך שהגענו לנקודת אין מוצא, ומוכרחים לתקן את הרע שבטבע האדם, אז יהיה לנו צורך בחכמת החיבור של אברהם.
