התורה מספרת על אברהם אבינו (בראשית, כ"א, ל"ג): "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם". ב"אשל" - אכילה, שתייה ולינה - הוא האכיל והשקה את כל העוברים והשבים כדי להיטיב לבריות.

המדרש אומר, כי הפסוק נדרש כאילו כתוב "ויקריא שם".

על פי ה"ילקוט שמעוני" (רמז צ"ה), הפסוק מלמד שאברהם הקריא ולימד את שמו של הקדוש ברוך הוא לכל העוברים והשבים שהיה מאכיל ומשקה. לאחר שאכלו ושתו, עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם? הרי ממי שכל העולם שלו אכלתם. הודו ובירכו ושיבחו למי שאמר והיה העולם.

נתבונן נא בהנהגתו של אברהם, שממנו למדים את מידת החסד. האיש שביום לוהט יצא החוצה מאוהלו, בגיל 99, לאחר ברית מילה, כדי לתור אחר אורחים, מפני שכל ישותו הייתה להיטיב עם הזולת. ההטבה המעולה ביותר שמצא אברהם הייתה להודיע לאחרים: יש בורא לעולם.

משל לבן מלך שתעה בדרכים במדינה זרה, התגולל ברחובות ולא ידע לשוב לבית אביו. כל מי שייטיב עמו לא יזכה ליחס ולמתנות מאת המלך כמו האיש אשר יאחז בידו של בן המלך ויובילו לארמונו של אביו. זו הטובה האמיתית שאפש רלעשות עמו. כל העזרות האחרות אמנם יש בהן סיוע ותמיכה לנסיך האומלל, אך אינן יכולות לעשטותו מאושר. רק מי שיביאנו לבית אביו ייטיב עמו בתכלית ('יסודי הדעת' על הפרשה).

אברהם אבינו לא הזניח כמובן את החסד הגשמי עם העוברים והשבים. הוא האכילם, השקם והעניק להם מקום לינה, אך גולת הכותרת הייתה להעניק להם את תגלית חייהם.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"א, חשוון תשע"ב, עמ' 123-124.