את פרשת ניצבים קוראים תמיד בשבת האחרונה שלפני ראש השנה, השבת האחרונה של השנה.

"אתם ניצבים" - עלינו לזכור כי תמיד אנו ניצבים ועומדים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, על כל מה שהדבר כולל, ועל כל מה שהוא מחייב אותנו (ע"פ 'מקדש הלוי'). "אתם ניצבים היום כולכם", "היום' הזה, אימתי הוא?

שני פירושים ל"היום": א. סתם "היום", מובנו בכל יום". ב. "היום" הוא ראש השנה.

מעניין הדבר כי במקומות רבים הנראים בלתי קשורים לימי הדין, מצאו חז"ל הקדושים קישור לימי הדין. הרב אליעזר בן ציון ברוק זצ"ל נשא על כך שיחה לפני כמה עשרות שנים, וסיפר כי בעת המלחמה הגדולה ברחו אנשים ליערות כדי להינצל מיד האויב. היער היה עבות ובו עצים רבים, ובאחד הימים נשמעו קולות אימה של חיות טורפות, אריות ונמרים. כל הנחבאים ביער נבהלו ונחרדו, ומיד החלו לטכס עצה מה לעשות, אבל היו כמה אנשים שהמשיכו לשבת שאננים בטח. מי שלא הכיר אותם קינא בהם, על הביטחון העצמי שהפגינו ועל הגבורה הגולה שלהם, שבטחו עליה אפילו לפני מפגש עם אריות ונמרים.

ברור קצר העלה שהם חרשים, אינם שומעים כלום.

כאשר היה רבי יוחנן לומד את הפסוק "כי את כל מעשה, האלוהים יביא במשפט" (קהלת, י"ב, י"ד) היה בוכה. כאשר חז"ל למדו את מעשה יוסף בשעה שהוא התוודע לאחיו ואמר "אני יוסף" ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" (בראשית, מ"ה, ג'), אמרו בחרדה "אוי לנו ניום הדין, אוי לנו מיום התוכחה". אוזניהם היו כרויות וליבם היה פתוח והם הבינו שיש משפט ויש דין וצריך להתכונן. איך פותחים את האוזניים? איך מכשירים את הלב להבין את המצב? בתפילה ובלימוד מוסר.

מתוך "ותן חלקנו" שבהוצאת 'מאורות הדף היומי", כרך קל"ה, אלול תשע"ח, עמ' 240-241.