מצוות רבות בפרשתנו, אחת מהן היא שילוח הקן, כנאמר "שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים, כ"ב, ז')

במצווה זו נצטווינו לבל נעיז לקחת אפרוחים או ביצים בעוד האם רובצת עליהם, אלא תחילה יש לשלחה.

בעל ה'כלי יקר' כותב הסבר מרחיב דעת על כריכת מצוות שילוח הקן באריכות ימים:

בקיום מצווה זו "מראים שמאמינים בחידוש העולם ובהיותו על ידי הבורא יתברך, ואין מאמינים בקדמות העולם כדברי הכופרים". כלומר, המקיים מצווה זו מאמין שיש בורא לעולם ואין העולם קיים מאז ומתמיד. "שהרי לפי דעת הכופרים שאין לעולם שום התחלה, הרי שאין יתרון למוליד יתר על הנולד, ואין לכבדו ולמנוע ממנו צערי וכו', אולם אנו מאמינים שחידוש ובריאת העולם, הרי שכל נולד מכבד את מולידו כי הוא משתלשל עד הסיבה הראשונה והוא הבורא ברוך הוא ואליו ראוי לחלוק כבוד". כלומר, המצווה האוסרת ליטול את הביצים או את האפרוחים מול עיני האם, מובנת רק למאמינים שהעולם נברא, ולפיכך כל דור ראוי לכבוד על ידי הדור שבא אחריו, כי הוא סיבת קיומו. ברם, אם העולם לא תוכנן על ידי בורא אלא קיומו הוא מוכרח המציאות, אין המוליד סיבת הנולד, אלא כך הם פני הדברים בלא היגיון וטעם, ומה מעלה יש לדור המוליד על פני הדור שנולד?

עתה מובן היטב מדוע המקיים את המצווה זוכה לאריכות ימים: "ומכבודו יתברך חלק לכל המולידים, כיד שתמיד יזכרו סוד זה ואמונה מביאה לאריכות ימים כמו שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה' (חבקוק, ב', ד'), כי על ידי האמונה הוא דבק במקור החיים".

זו היא גם הסיבה שגם למקיים מצוות כיבוד אב ואם הובטחה אריכות ימים.

מתוך 'ותן חלקנו' בהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ל"ו, אלול תש"ע, עמ' 98.