מתוך הפרשה: "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים, י', י"ב).

שני דברים מצווה אותנו פסוק זה: לאהוב את הבורא ולירא אותו.

כיצד יגיע אדם להשקות נחשקות אלה?

כותב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, פרק ב', הלכה ב'): "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים ויראה מהן חוכמתו, שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד 'צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי' (תהלים, מ"ב, ג')". כך יגיע אדם לאהבת הקדוש ברוך הוא.

עתה מבאר הרמב"ם כיצד יגיע לדרגת יראת ה': "וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא ברייה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה, מעוטה, לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד 'כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך.... מה אנוש כי תזכרנו' (תהלים, ח', ד'-ה')".

עוד מוסיף הרמב"ם (שם, פרק ד', הלכה י"ב): "בזמן שאדם מתבונן בדברים הללו, ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיו"ב, ויראה חוכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו וכמה בשרו לאהוב במקום ברוך הוא. ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו" - כשיערוך השוואה בינו לבין היצירות הכבירות שברא הקדוש ברוך הוא - "וימצא עצמו כלי מלא בושה וכלימה, ריק וחסר", וממילא יירא את ה' הגדול הגיבור והנוא אבי כולם.

זו 'יראת הרוממות' - יראה מעצם רוממותו ונשגבותו של הקדוש ברוך הוא.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך י"א, אב תשס"ח, עמ' 219.