בספר 'דברים', המכונה 'משנה תורה', סיכם משה רבנו לבני ישראל את המצוות שנצטוו בהן, הזהירן לקיימן בכל הדורות והוכיח אותם על מעשיהם.
בפסוק הפותח את הספר נאמר "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל ולבן, וחצרות ודי זהב" ויש בו דברי תוכחה מוסווים (רש"י שם).
במדרש 'רבה' על הפרשה (פרשה ט') מובא: אמר רבי יהודה בר אלעאי: המילה "וחצרות" רומזת למחלוקת קורח ועדתו שהתרחשה במקום ששמו "חצרות". לגבי "די זהב" אומר רבי פנחס בשם רבי אבהו, כי כינוי זה רומז לחטא העגל שנעשה מזהב שתרמו בני שיראל לעשייתו. רצה משה להוכיחם גם של חטא זה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, "ודי זהב" מלשון 'די' - הנח לחטא זה.
מהיפוך סדר המאורעות לומד ספר 'אמרי חן' (דברים, עמ' ר"ב) לקח נפלא. הרי חטא העגל התרחש זמן רב לפני מחלוקת קורח. מדוע הוכיחם משה תחילה על המחלוקת ואחר כך על חטא העגל?
יש אנשים שאינם מאמינים בכל ערך נעלה ונשגב, אין להם הערכה לתורה, למצוות ולצדיקי הדור, בטענה כי הם מבקשים הוכחה ברורה והגיונית לכל דבר. אולם למרבה הפלא, אפשר למצוא שאותם אנשים הגיוניים, מאמינים באמונות תפלות ובכל מיני מגידי עתידות ומאחזי עיניים, שהמכנה המשותף שלהם הוא שאינם מציקים באורח חייהם.
קורח ועדתו, שלא רצו להאנין במשה רבנו שהוא נביא ה', האמינו מאידך גיסא בעגל הזהב שהוא יוכל להנהיגם. בכך עוררו עליהם את חטא העגל ביתר שאת: במשה רבנו אינכם מאמינים ובעגל של זהב האמנתם? לפיכך הוזכר חטא העגל לאחר חטא המחלוקת.
יצר לב האדם נוטה להוליכו בדרכים שאינן מחייבות אותו. בעיניו אין כל מניעה להאמין בעגל של זהב, כי אין הוא מחויב מאומה ואפשר להאמין בו ולעשות כל תועבות שבעולם. אך אי אפשר להאמין בה' ובמשה עבדו ולחיות בהפקרות. לכן, נדרש האדם להתמודד ולדחות מעליו טענות 'הגיוניות' שכל מקורן בתאוות הגוף המבקשות לפרוק את העול.
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ע"א, תמוז תשע"ג, עמ' 291-292.
