הפרשה הקודמת הסתיימה במאורע הקשה של התחברות בני ישראל לבנות מדיין. פנחס בן אלעזר הכהן הרג את זמרי בן סלוא, נשיא בית אב משבט שמעון ואת המדיינית שאתו, כזבי בת צור מלך מדיין. אירוע זה הסתיים במגפה גדולה.
בתחילת הפרשה שלנו מוזכר האירוע: "ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדיינית זמרי בן סלוא, נישא בית אב לשמעוני" (במדבר, כ"ה, י"ד).
בספר ה'זוהר' (כרך ג', במדבר, פנחס, דף רכ"א, עמ' ב'), נשאלת השאלה: אמר רבי יצחק: פסוק זה כך היה צריך להיכתב: "ושם איש ישראל אשר היכה פנחס", ולא "הוכה", כי באופן זה נכתב הפסוק באופן סתום בלא הזכרת שם המכה - פנחס.
הסביר רבי אלעזר: כיון שהעלה הקדוש ברוך הוא את פנחס לכהן גדול, לא רצה להזכיר במופרש שהרג אדם, ורק עד שלא מונה לכהן גדול נכתב "וירא פנחס וייקח רומח בידו וידקור את שניהם" (במדבר, כ"ה, ז'-ח'), אך לאחר שנתמנה לכהן גדול, חס עליו ה', כי אין ראוי לכהן גדול להיות נזכר עם הריגה.
רבי משה שטרנבוך, בספרו :טעם ודעת" (פרשת פנחס, עמ' קל"ה), מאיר את הדברים באור נוסף, כי בוודאי לא הייתה לפנחס כל הנאה ממעשה ההריגה, אלא כל מטרתו הייתה להרבות כבוד שמיים ולקדש את שמו יתברך, ואילו ההריגה עצמה גרמה לו צער ועוגמת נפס מייסרים. ייתכן שגם מפני כךלא הוסיפה התורה לכתוב את שמו של פנחס במופרש פעם נוספת, כדי לרמוז שאין להתייחס אליו כאדם שהרג, כי הוא לא חפץ בהריגה כלל וכאילו הרג בעל כורחו.
הדברים מלמדים אותנו, כי כאשר אדם נזקק לעשות פעולה שיש בה כדי לגרום צער לאחרים, יקפיד לנפות מליבו וממחשבותיו אפילו שמץ של הנאה פסטלה מאי הנעימות שיגרום מעשהו. אם שקל ובדק כי אין לו ברירה אלא להעיר, לבקר, לפטר וכו', יעשה זאת כמי שכפאו שד. הדברים בוודאי ישפיעו גם על האדם שעמו הוא בא במגע, שיחוש כי אין רצונו להרע לו ואילוץ הנסיבות הוא שמחייבו לפעול כן.
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ע"א, תמוז תשע"ג, עמ' 171-172.
