בפרשת השבוע מסופר "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב, כי בא ישראל דרך האתרים, ויילחם בישראל וישב ממנו שבי" (במדבר, כ"א, א').

מסביר רש"י במקום, כי "יושב הנגב" הוא עמלק שהיה יושב בארץ הנגב, אך העמלקים שינו את לשונם ודיברו בשפת כנען, כי ידעו שישראל יתפללו לה' שיצילם מיד הכנענים ותפילתם לא תועיל כי אינפ כנענים.

כשהתקרבו, הבחינו ישראל כי שפתם כנענית אך לבושם עמלקי, כי בימים ההם היו לכל אומה בגדים מיוחדים שאפיינו אותה. אמרו אפוא ישראל: נתפלל סתם, שנאמר "וידר ישראל נדר לה' ויאמר: אם נתון תיתן את העם הזה בידי" (שם, שם, ב').

אין ספק שקשה יותר להחליף שפה מאשר להחליף לבוש. אם היו העמלקים כה מתוחכמים עד שכל הצבא שלהם הצליח להתחזות לדוברי כנענית, מדוע לא התחזו באופן מושלם והחליפו גם את בגדיהם?

רעיון נפלא בדרך החסידות אמר על כך האדמו"ר מבעלז הראשון, רבי שר שלום זיע"א (אהבת וסגולת ישראל, השמטה בסוף הספר, עמ' ו'): שפה ומלבוש קובעים את מהותו ואת זהותו של האדם, ואם אכן היו העמלקים דוברים בשפת הכנענים ואף לובשים את בגדיהם - היו נחשבים לכנענים ותפילת ישראל שייפלו הכנענים בידיהם הייתה מועילה.

הדברים נוגעים לכל יהודי, כי בכל מצב יישמר שלא ללכת בחוקות הגויים ובמלבושיהם, כי המלבוש - מהות.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ע"א, תמוז תשע"ג, עמ' 29-30.