במדרש אגדה (במדבר, בהעלותך-שלח, פרק י"ג), נשאלת השאלה, מדוע נסמך משעה מרים שבסוף פרשת 'בהעלותך' לפרשת המרגלים שבתחילת פרשת 'שלח'?

לפי שחזה הקדוש ברוך הוא שעתידים המרגלים להוציא את דיבת הארץ רעה, לפיכך סמך את מעשה המרגלים למעשה מרים שדיברה לשון הרע על משה ונענשה, כי הם היו צריכים ללמוד ממנה שאסור להוציא דיבה ולפי שלא למדו - נענשו.

כיצד יכלו המרגלים ללמוד ממעשה מרים שאין להוציא דיבת הארץ רעה? האם אפשר להשוות בין הוצאת דיבה על משה רבנו, מבחר המין האנושי, אדון הנביאים, לבין הוצאת דיבה על עצים ואבנים? המרגלים ידעו גם ידעו, כי מרים לקתה על שדיברה סרה במשה, אך מדע היה עליהם להעלות על דעתם כי פרשה זו מלמדת כי יש להימנע מהוצאת דיבה על ארץ ישראל?

מחבר 'קיצור שולחן ערוך', רבי שלמה גאנצפריד זצ"ל, בפירושו לתורה 'אפיריון' (פרשת 'בהעלותך, דף ס"ג, עמ' ב', ד"ה 'עוד נ"ל בהקדם'), הסביר בשם רבו הרצ"ה הלר, כי חטא לשון הרע כולל בתוכו עוון שבין אדם לחברו, פי שהוא גורם רעה וצער לזולת, וכן עוון שבין אדם למקום, כי בדברו רעה על ברוא של הקדוש ברוך הוא, הרי הוא מגנה את מעשיו ומטיל דופי ביצירתו, וכביכול יש בכך התרסה כלפי הבורא כיצד יצר יצירה זו.

ברם, משה רבנו, העניו מכל אדם, לא נפגע כלל כאשר דיברו לשון הרע כנגדו וזאת ידעו המרגלים היטב. לשון הרע על משה רבנו היה כלשון הרע על עצים ועל אבנים, שאינם חשים מאומה, ובכל זאת הקפיד הקדוש ברוך על מרים והענישה. היה עליהם ללמוד מכך שכל לשון הרע שיש בו כדי לבזות את מעשיו של הקדוש ברוך הואאסור בתכלית, גם אם אינו נסוב על בני אדם.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ע', סיון תשע"ג, עמ' 178-179.