בפרשת השבוע מתואר מסע בני ישראל אחרי ענן הכבוד שהלך לפניהם: "ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים, ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא ייסעו" (במדבר, ט, י"ט).

על פי מדרש אגדה (במדבר, פרק ב'), ארון הקודש היה הולך מעצמו בתוך עמוד ענן להורות את הדרך לפני בני ישראל, והענן עצמו היה בצורת האות ה'. כל זמן שהיה הענן עטמד, חנו ישראל, וכאשר היה הענן מתחיל ללכת, היו ישראל נוסעים.

הרמב"ן בפירושו על פסוק זה כותב, כי הדגשת התורה שבני ישראל חנו באותו מקום ימים רבים, באה לתאר את דבקותם בה', שגם אם חנו ימים רבים במקום שלא היה טוב בעיניהם, והתאוו מאוד להתקדם למקום אחר, לא עברו על רצון ה' ולט נסעו.

זאת ועוד, לפעמים לא חנו אלא לילה אחד וכבר בבוקר השיכו במסעם, אף על פי שהיה להם הדבר לטורח רב. לפעמים הלכו כל הלילה ובאו בבוקר למקום מסוים והענן עמד בו יום ולילה, ובבוקר השני שוב התקדם הענן והם אחריו. הייתה זו טרחה כפולה ומכופלת כי הם היו סבורים שבמקום זה יחנו פרק זמן ממושך, ופרקו את מיטלטליהם מן העגלות והניחו את משאם כמנהג הבאים מן הדרך, ותיכף ומיד היה עליהם לשוב ולצרור את שקיהם ולארוז את חפציהם.

מה פשרה של הנהגה זו? הרי לא יעלה על הדעת שרצה הקדוש ברוך הוא להציק לבני ישראל.

אמר הרב אליהו דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו', חלק ד', 230), כי הנהגה זו נועדה לחנך את בני ישראל כיצד על האדם לקבל על עצמו עול תורה. אדם עלול לסגל לעצמו קו מחשבה כי תחילה עליו להסדיר את ענייניו, ולאחר שיכין לעצמו חיים שקטים ושלווים עם הנוחות המירבית, יתפנה לעבודת ה'. בנודינו במדבר, לימדנו הקדוש ברוך הוא כי טעות היא לחשוב כך. קבלת עול תורה מותנית בכך שהאדם מוכן להסתגל לשאת את עול התורה והמצוות בכל תנאי ובכל מצב.

סיפור מעניין מסופר על רבי אהרון קוטלר זצ"ל, שפעם אחת בצעירותו, איחר להגיע לרכבת והגיע כשנסגרו הדלתות. ברכבת היו בחורים שהכירו אותו והם משכו אותו בעד החלון לתוך הקרון. עוד בעודו באוויר שאל אותם בהתלהבות: ובכן, מה לומדים אצלכם כעת?

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ע', סיון תשע"ג, עמ' 135-136.