סבי, שחי בבלארוס, היה איש מאמין מאוד. כשהייתי ילד הוא היה מספר לי לעיתים קרובות על ירושלים, ולמרות שהייתי אז רק בן חמש או שש, אני זוכר היטב את ההתרגשות בקולו. הוא השתוקק להרגיש את ירושלים ולהתאחד איתה. כשדיבר עליה זרחו עיניו.
סבי נולד בגלות ומת בגלות, ואילו אני כשבאתי לארץ ועליתי לראשונה לירושלים, נזכרתי בסיפוריו כשהתחלנו לטפס בהרי ירושלים. הרגשתי את רוחו עימי. הגשמתי את חלומו של סבי.
למרבה הצער, ירושלים של ימינו רחוקה מאוד מירושלים של חלומות סבי. בין יתר השמות שניתנו לה, השם "ירושלים" הוא גם שילוב של שתי המילים: "עיר שלם", כלומר עיר של שלמות, והמילה שלמות מקפלת בתוכה גם את המילה "שלום". ירושלים לפי ייעודה צריכה להיות עיר של שלום.
ואין היום שלמות בירושלים. אין השלמה ובטח לא שלום. להיפך, יש בה המון: פילוג, סכסוך ושנאה. דוד המלך, שכתב בתהילים כי "ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו", לא היה שמח אם היה רואה את עירו שהפכה לסמל של סכסוך ולמוקד של קנאות דתית ושל שפיכות דמים.
ירושלים משקפת את היחסים בין הדתות, בהיותה המקום המרכזי ליהדות ולנצרות ומרכז חשוב לאסלאם. מכיוון שאין שקט ביניהן, המרכז שבו שלוש הדתות נפגשות הופך להיות מוקד החיכוך ביניהן ומכאן לזירת מאבק. במשך מאות שנים, נשלטה העיר על ידי שלוש הדתות המתחרות והשליטה תמיד הושגה בכוח הזרוע על ידי מלחמה.
אבל בסופו של דבר, ירושלים נועדה להיות מרכז אחווה ושלמות, מרכז מרפא לעולם מתייסר. לדברי המקובלים והנביאים, ירושלים תיבנה רק כאשר נקים אותה קודם בליבנו, בקשרים מתוקנים של חיבור ושל אהבה. השאלה היא כמה זמן ייקח לנו להפוך אותה לכזו וכמה נסבול בדרך לשם...
במשך תקופה קצרה בעת העתיקה, הביאה ישראל אחדות ואור לעולם. במהלך המאה השלישית לפני הספירה, היה רוגע יחסי בבירה. למרבה הצער, אחדות ישראל והדוגמה שנתנה לכל העמים לא החזיקו אז מעמד. חלוקה פנימית ועימותים הרסו את הארץ והעם הוגלה בגלל שנאה פנימית. בחזרתנו הנוכחית לישראל, חזרה אתנו גם המשימה להיות "אור לגויים" – מרכז האחדות שליבו הוא ירושלים. יום ירושלים שנחגג השבוע הוא הזדמנות להיזכר בכך ולהתחיל לפעול לשם האחדות.
