בל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות, ובקהילות החסידים נהגו ביום זה שמחה של ממש.

על עניין השמחה הגדולה בל"ג בעומר, כותב סנגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זכותו תכן עלינו, בספרו 'קדושת לוי' (בראשית, ויצא, ד"ה "ויקרא לו יעקב גלעד"), כי אמרו חז"ל (מכילתא, יתרו, כ', ב'), שבים סוף נדמה הקדוש ברוך הוא לישראל כבחור ובמתן תורה כזקן. הדברים יובנו על ידי משל לתינוק שהוריו משדלים אותו ללכת לבית הספר באמצעות פיתויים והבטחות כי בבית הספר הוא יקבל ממתקים וישחק במשחקים שנפשו מתאווה להם, ועל ידי כך מרגילים אותו ללכת לבית הספר עד שהוא עומר על דעתו, מתבגר וחושק בלימודים עצמם.

כך נגלה הקדוש ברוך הוא לאבותינו ביציאת מצרים באותו ובמופתים שבאו לשיאם בקריעת ים סוף, אך עיקר גילוי הניסים הללו היה כדי שנתאווה לקבל את התורה מפי ה' רב העלילה והנפלאות ולעובדו בלבב שלם.

ל"ב ימים אחרי יציאת מצרים וטו"ב ימים לפני קבלת התורה (בני יששכר, מאמרי חודש אייר, מאמר ג' - ל"ג בעומר), החלו ישראל לקבל הארה מן התורה עצמה, כאותו תינוק שהתרגל לבית הספר וחושק בלימודים עצמם בלא פיתויים חיצוניים ("טוב" היא גם במילה הל"ב מתחילת בראשית).

זהו מקור השמחה הגדולה ביום זה, המצטרפת ליום ההילולה של התנא רבי שמעון בר יוחאי, אשר כונה 'בוצינא קדישא' - האור הקדוש, כי על ידו התגלו סודות האור הגנוז בתורה ולכן נקרא ספרו הקדוש 'הזוהר', שהוא אור המבהיק מסוף העולם ועד סופו (בני יששכר, שם).

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ס"ט, אייר תשע"ג, עמ' 191.