אהרון נתיירא מהקדוש ברוך הוא ולפיכך חשש לשמש בכהונה גדולה, עד שאמר לו משה רבנו "קרב על המזבח" (ויקרא, ט', ז'; 'מתנות כהונה', ויקרא רבה, שם).

אומר המדרש (ויקרא רבה, אמור, פרשה כ"ו), אמר רבי לוי: בזכות יראתו של אהרון מהקדוש ברוך הוא, זכה אהרון שפרשת איסור טומאת מת לכוהנים ניתנה לו ולבניו הכוהנים הגדולים שאחריו עד סוף כל הדורות, שכך פותחת פרשה זו "ויאמר ה' אל משה: אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא, כ"א, א'). כלומר, אף על פי שמצווה על כל אדם להיטמא לקרוביו שנפטרו (ספר המצוות לרמב"ם, מ"ע ל"ז), כהן גדול אינו רשאי לגעת במת או לשהות עמו תחת קורת גג אחת ולהיטמא, ואפילו הוא אחד משבעת קרוביו.

מהי אותה מעלה שניתנה לכוהנים הגדולים, שאינם רשאים להיטמא למת? ומה הקשר בין יראתו מה' לבין איסור הטומאה?

כותב רבי חיים זייטשיק זצ"ל ('אור חדש', פרשת אמור, עמ', תרפ"ו. וכעין זה כתב גם ב'ענף יוסף' על המדרש שם), כי במצוות ה' להתקרב אל המת ולהיטמא ממנו, יש מטרה להניא את האדם מדימיונו כי לעולם יחיה בריא ושלם ולפיכך מתרשל הוא בעבודת ה'. בבואו במגע קרוב עם המת, הוא רואה לנגד עיניו את קרובו שהיה פעיל, חרוץ ונמרץ, עד לאחרונה, והנה כעת הוא מוטל על מיטתו ללא תנועה, ואת כל יגיעו ואספיו ועמלו הוא משאיר לאחרים. על כורחו הוא מופרד לעולם מתאוות החיים, וכל שנותר לו הוא רק רכושו הרוחני.

חשבון נפש זה שיעשה האדם בעת קרבתו אל הנפטר אמור ליישר את דרכיו ולגרום לו להרהר בתשובה, לשפר את מעשיו ולהשקיע יותר במצוות ובענייניו הרוחניים.

אולם, צורך זה קיים רק אצל אנשים הזקוקים לחיזוקים חיצוניים, חיזוקים שבלעדיהם היו שקועים בטרדות הזמן ולא היו מתפנים לעשות חשבון נפש עם עצמם. אך בן עלייה, המעורר את עצמו תמיד ואינו ממתין לחיזוקים חיצוניים כדי להזכיר לעצמו כי חיי האדם בעולם הזה מסתיימים בסופו של דבר, אינו זקוק להימצא בקרבת קרוביו הנפטרים כדי להתעורר. 

לכן, אהרון הכהן, שהיה דבוק תמיד ביראת ה', ראשו למעלה, מרומם ומנושא מכל חושי העולם הזה, זכה לפרשת "ועל כל נפשות מת לא יבוא" (ויקרא, כ"א, י"א), לפי שהוא כבר קנה בעצמו את תחושת העראיות בעולם הזה והוריש קניין נפשי זה לכל הכוהנים שישמשו בכהונה הגדולה עד סוף כל הדורות ולכן נצטוו אף הם שלא להיטמא למת.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ס"ט, אייר תשע"ג, עמ' 152-153.