הרב ד"ר מיכאל לייטמן

השבוע לפני 76 שנה, ב-14 במאי בשעה ארבע אחר הצהריים, דפק בן גוריון עם פטיש על השולחן והקריא את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. טוב מאוד להוציא את ההצהרה ולעיין בה, אבל לא כדי לבחון אותה אלא את עצמנו.

כתוב במגילה ש"מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". אנחנו יודעים להגיד שהחזון הוא להיות "אור לגויים", אבל מי יודע מה עלינו לעשות כדי להיות אותו עם מופת המשמש תשתית לאושרו של העולם? מהו שוויון על כל גווניו פי היהדות ואיך מקיימים אותו? לטבע, לכוח העליון, יש חוקים מוחלטים והגדרות מדויקות למה שהוא דורש מהאדם, וזה לאו דווקא מה שאנחנו מסוגלים לתאר בשכל האגואיסטי שלנו. נדרשת כאן תפיסה של רוח האומה.

שני סעיפים נוספים בהכרזה קובעים שידנו מושטת לשלום עם ערביי הארץ והארצות השכנות. גם לשלום יש חוקים ושלבים שעלינו ללמוד ממקורות האומה איך לקיים. תחילה שלום בתוך עם ישראל, ואז התפשטות טבעית אל כל האומות.

כלומר, בעיקרו חסרה לנו הבנה בסיסית מי אנחנו ובשביל מה אנחנו קיימים. למה התאספנו מלכתחילה, איזו משימה הוטלה עלינו, ומהו החזון שציירו לנו הנביאים בשם הכוח העליון - אלו הדברים שאנחנו צריכים לבחון.

עד שלא נדע מי אנחנו ואיזו דוגמה אנחנו צריכים להראות לאנושות, עד שלא נשיג את הדרך הנכונה להיות אור לגויים, נמשיך להיות סתם קבוצת אנשים שנמצאים בגלות מתפקידם, כלפי הכוח העליון, כלפי העולם. לא נבין בכלל על מה הכרזנו שם.

יש לנו הרבה ללמוד, לברר ולעשות, לפני שאנחנו צועקים כל אחד את מה שיוצא לו. עבודה גדולה לפנינו שכולה עלינו ואף אחד לא יעשה אותה במקומנו, כי התיקון שלנו, ואחר כך של העולם כולו, תלוי ברצון הטוב שלנו בלבד. אנחנו צריכים לבחון אם יש לנו כזה אחד.