כתוב בפרשה: "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בפש יכפר" (ויקרא, י"ז, י"א).

הדבר אומר דרשני: מדוע נאסרה עלינו שתיית דם של בהמה שבשרה מותר באכילה.?

הרמב"ן מסביר זאת על פי ההיסטוריה של עולמנו.

בבריאת העולם, אסר הקדוש ברוך הוא על בני האדם אכילת בעלי חיים, אף על פי שכל הנבראים נותרו לצורך האדם שהוא הברייה היחידה שמכירה במציאות הקדוש ברוך הוא. טעם הדבר: גם בעלי החיים הם בעלי נפש ורוח חיים ואין ראוי שנפש תאכל נפש "כי הנפשות כולן לאל".

לימים חטאו בני האדם, ונוח ובניו בלבד נותרו מן המבול ששטף את העולם. עמהם ניצלו בזכותם גם בעלי החיים מכל מין וסוג. מני אז התיר הקדוש ברוך הוא לאדם להשתמש בהם להנאתו ולצורכו, כי כל קיומם והינצלותם היו בזכות האדם. ברם, הותר רק לאכול את בשרם ולא את דמם, כי הדם הוא הנפש.

הרמב"ן מוסיף, כי אם יאכל האדם מדמו של בעל חיים "יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב, תהיה עובי וגסות רוח בנפש האדם, ותשוב קרוב לנפש הבהמית אשר בנאכל, כי הדם אינו צריך עיכול כשאר הנאכלים שישתנו בעיכולם.... והכתוב אומר: מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה, ורח הבהמה היורדת היא למטה לארץ... ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת (של בעלי חיים שאין להם עולם הבא) בנפש הקיימת (שלהאדם, לעולם הבא)".

מתוך 'ותן חלקנו', שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך כ', אייר תשס"ט, עמ' 64.