הלכה היא כי אין יוצאים ידי חובת אכילת מצה אלא בדבר שיכול להחמיץ - "דבר הבא לייד חימוץ אתה יוצא בו משום אכילת מצה" (פסחים, דף צ"א:).

אם יש להיזהר מחמץ, מדוע אין עושים את המצה ממאכל שאינו יכול להחמיץ לעולם? האם אין עדיף כך?

מסביר ה'חתם סופר' בספרו 'תורת משה' (פסח): בדרך רמז, כי עבודת האדם מתייחדת בכך שכל ימיו עליו להילחם ביצר הרע, לעומת המלאכים שאין להם יצרים כלל והם עושים רצון בוראם בלא בחירה. כידוע, החמץ רומז ליצר הרע, ועשיית המצה מחיטים העשויות להחמיץ רומזת כי הכובש את יצרו לכבוד ה' יתברך הוא העובד את ה' באמת. ואדרבה, ככל שהאדם נולד עם תכונות בלתי טובות והצליח להתמודד איתן, הרי הוא משובח ביותר.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ס"ח, ניסן תשע"ג, עמ' 174