שאלו קבוצה של ילדים צעירים "מהי אהבה בשבילכם?". אחד הילדים ענה, "אהבה היא כשאתה נותן למישהו את רוב הצ'יפס שלך בלי להכריח אותו לתת לך משהו בחזרה". זו באמת אהבה. הילד נותן את מה שמוצא חן בעיניו ואת מה שטוב עבורו לטובת ילד אחר.
ילד שני אמר "אהבה היא מה שמכריח אותך לחייך כשאתה עייף". גם זו אהבה. בחיוך שלו הוא מרומם את הזולת, מעלה אותו. כנגד הרגשתו הנוכחית ועושה בכוח פעולה נעימה לאחר.
ילד שלישי אמר "אהבה היא כשאתה לובש כל היום חולצה שילד אמר לך שהיא יפה בעיניו". עוד ביטוי לאהבה. הילד רוצה לשמח את מי שהחולצה שלו מצאה חן בעיניו.
ילדים מרגישים מה זו אהבה, אבל לאן היא נעלמת אחר כך כשאנחנו מתבגרים? איך מילדים אכפתיים אנחנו גדלים להיות אנשים שונאים ולוחמניים, אנשים שמזלזלים בזולת או סתם אדישים אליו?
הסיבה לכך היא האגו שלנו שגדל ורוצה לטרוף לעצמו הכול. ובכל זאת, הילד שבנו לא נעלם באמת, הוא אף פעם לא מת. הוא נשאר בפנים והוא נקודת פתיחה והזדמנות עבורנו להתחיל להתפתח בצורה לא אנוכית, לדרוך על האגו שגדל בנו עם השנים ולשוב להיות אותו ילד אוהב, אלא שהפעם מתוך מודעות והתגברות. ילד גדול.
על רקע המלחמות הקשות שעוברים אנו היום נגד האויב החיצוני והמאבקים הנוראים שמבעירים שנאה בינינו, נקווה שנמהר למצוא בנו את התמימות הפשוטה מאז, שתכסה על כל הפשעים ותרומם אותנו לאהוב איש את רעהו כמו ילדים, כמו שעם ישראל צריך להיות כשיגדל.
