אופי חייו ומלחמותיו של עם ישראל, מהעבר הרחוק עד עצם היום, נראה פסיבי והססן לעומת שאר העמים.
אם עמי העולם ממהרים לכבוש ולדרוש את מה שנדמה להם שהוא שלהם בקול גדול ובכוח, אז היהודים עוברים בדרכי ההיסטוריה, מגמגמים ומתנצלים על עצם קיומם ועל כך שהם תופסים מקום בעולם ולא סתם.
בשורש הדברים, נועד עם ישראל להיות המעבר, המקשר בין שני עולמות: עולמו של הכוח העליון, הטבע או האלוהים שסובב ברוחב על אהבה חובקת כל; ומנגד העולם הזה שסב באופן צר מאוד על אהבה עצמית ואנוכית. ישראל נולדו להמיר בתיקון הלב את האהבה העצמית לאהבת איש את רעהו כמוהו, שהיא הדרך לאהבת ה' ולפרוץ מבוא עבור כל העמים.
כיוון ששאר העמים פועלים מתוך הדחף הטבעי שלהם לאהבה עצמית, אז אין בהם הססנות. זה הרצון שטבוע בהם והם תובעים בתקיפות למלא אותו; ואילו ישראל, מפאת ייעודם, לא עובדים מתוך הרצון הטבעי, אלא מתוך אותו רצון, אותו רעיון עליון שחבוי בהם. לכן הם נראים קטנים, חלשים ונחשבים לאין ולאפס ביחס לעמים אחרים.
יוצא שכל עם בעולם עומד על שלו. יש לו את השורש שלו, את אופי הרצון האנוכי המיוחד רק לו וממנו הוא שואב את צדקת דרכו. לישראל אין. אין לנו את הכוח הנובע מצדקת הדרך.
באופן עקרוני אין לנו בכלל כוחות משלנו, גם אין לנו על מה לסמוך, במה לשים מבטחנו בעולם הזה ככל העמים. בשום דרך אנחנו לא יכולים להציב את עצמנו בין האומות כאומרים: "זה העולם שלנו, זאת הארץ שלנו!". במאומה לא.
רק הייעוד העתידי שלנו נותן לנו בינתיים כוחות שאיתם נוכל לצאת מן המצר שבו אנחנו נמצאים. אנחנו קשורים לשמיים בחוט דק שמחזיק אותנו, ותו לא. אבל החוט הדק חזק, כי מחזיק אותו הכוח העליון. החוט טווי מרצון להשפיע, לאהוב והוא נמשך ומוביל ישר אל הבורא.
כמובן שבעיני העולם שלנו הנע על ציר האהבה העצמית, הרצון לאהוב הוא כלום, חשוב כקליפת השום ואין לו מקום וזכות קיום. לכן תמיד עולה מחשבה בעמים איך להעלים את היהודים מכדור הארץ. בכל דור ודור מתעורר עוד צורר שקם וקורא להשמיד את ישראל מהעולם. זו דרכם.
ודרכנו? תמשיך להיות הססנית, חבוטה ומתנצלת, אלא אם נטרח להבין את שורשנו, נתקשר לייעודנו ולתפקידנו שיעניקו לנו את צדקת הדרך ואת הנחישות לפרוץ כאן בארצנו מאהבה עצמית לאהבת העם, שאחרינו תתפרש על כל העולם.
