פרשתנו נפתחת בפסוק: "צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו".

"צו" אומרים חז"ל (ספרא אמור, פרשה י"ג וכן ברש"י), הוא לשון זירוז, אפילו לעבודת הקורבנות הורה הקדוש ברוך הוא למשה לזרז את אהרן, כי לעולם על האדם לזרז את עצמו לעבודת הבורא.

בהקדמה לספר 'לב אליהו', סיפר אחד מידידיו של רבי אליהו לופיאן זצ"ל מעשה שאירע לעת זקנותם: 

בשנת תשי"ח היה רבי אליהו מנהל רוחני בישיבת כפר חסידים והוא הזמין אותי לישון בחדרו לכמה ימים. בבוקר התעוררתי מוקדם וראיתיו עומד ליד החלון ומדבר לעצמו בלחישה כדי שלא אתעורר. הטיתי את אוזני ושמעתיו חוזר פעם אחר פעם על הפסוק "ולא תביא תועבה אל ביתך". תמהתי, מה פשר שינון הפסוק הזה בעת בוקר מוקדמת? קמתי ממיטתי ושאלתי אותו במחילה מכבודו שיואיל לומר לי מה פשרו של דבר.

אהה, הגיב רבי אליהו, עוררתי את כבודו מן השינה?

הייתי ער מכבר, אך היטיתי את אוזני ושמעתי את הדברים, ומבקש אני כי יאמר לי את פשרם.

נענה ואמר לי: "יודע כבודו כי עוד מעט אנו הולכים להתפלל בישיבה. בני הישיבה מכבדי אותי בהיכנסי לישיבה בקימה ואף ממתינים לי עד סיימי קריאת שמע ושמונה עשרה. אם כן, יש לחשוש שמא חס וחלילה תיפול גאווה בלב, והרי "תעבת ה' כל גבה לב", איך יוכל רב כזה להשפיע על התלמידים. זו היא הסיבה מדוע הנני משנן פסוק זה של "ולא תביא תועבה אל ביתך".

בשמעי דברים אלה התפעלתי מאוד ומרוב התרגשותי אמרתי לו בתמיהה: כבוד רבי אליהו, אנשים זקנים כמונו, שבורים ורצוצים בגוף ובנפש, האם יש לנו עוד לחשוש שמא ניפול בגאווה?

ויפן אליי ויאמר: מה השאלה? משל למה הדבר דומה, לפצצה איומה המונחת בפינה בתוך אולם גדול כמה שנים ובמשך זמן מה חלפו לידה אלפי בני אדם ולא התפוצצה. האם משום כך כבר אין סכנה שמא תתפוצץ עוד?

וכך, גם בערוב ימיו, זירז עצמו האיש שהיה לדמות מאירת דרך לאלפים, לעמוד ולעשות את רצון קונו בלב שלם.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך צ"ג, ניסן תשע"ה, עמ' 82-83.