ייסורים הם הרגשה של מרחק בין דבר שאנחנו משתוקקים אליו ובין השגתו. ככל שמושא ההשתוקקות רחוק יותר מהשגה, כך הייסורים גדולים יותר.
למשל, אם עד לפני מספר חודשים קניית דירה גדולה הרגישה רחוקה מהישג ידינו והמרחק מקנייתה גרם לנו צער וייסורים, נראה שמתחילת המלחמה התחיל לייסר אותנו מרחק מסוג אחר - המרחק בינינו, כלל ישראל. ניכר שהריחוק בינינו פוגע בנו אנושות, לא ברור איך נתקרב איש לרעהו וזה כואב.
עם כל הכאב, הייסורים החדשים על המרחק והפירוד הם סימן יפה: אנחנו בדרך לצאת מהגלות שעדיין שולטת בנו - 75 שנים אחרי שחזרנו למולדת.
אומנם תקופת גלות מוכרת לנו כשהייה ממושכת מחוץ למולדת עקב גירוש או רדיפות וגזירות שקשה לשאתן, אבל היא נגזרת עלינו תמיד כתוצאה מריחוק הלבבות בינינו שמרחיק אותנו מאדמתנו ומקרב אלינו אש של שנאה מאומות העולם. מכיוון שהמרחק בינינו מתחיל לייסר אותנו, מתחילים אנו לצפות ולייחל ליציאה מהגלות הפנימית.
לכן, בייסורים החדשים כתוצאה מהמרחק והפירוד בינינו, יכולים אנו לראות נס של ממש. הסיבה: קודם היינו קבורים בתוך בור של רצונות חומריים ולא היה לנו סיכוי לצאת ממנו בכוחות עצמנו - ולא דירה גדולה היינו מאבדים בבור הגלותי הזה אלא את עצמנו ואת מולדתנו. לכן, בא הכוח העליון והעלה אותנו מבור תחתיות להרגשה של כאב רוחני שנקרא ייסורי אהבה.
הייסורים המרים מעוררים את הלב לתפילה. כל אחד מתפלל על מה שחסר לו ומורגש רחוק ממנו. לא רק בני האדם מתפללים, אלא כל הטבע נושא תפילה. גם פרה באחו יבש מתפללת לעשב ירוק טרי וחתול רחוב רטוב מתפלל ליום שמשי. תפילה היא רצון שבלב ובקשה על מה שמסב לך כאב. אם המרחק בינינו מתברר כמהות הגלות וזה מכאיב לנו, אז מתגבשת ועולה מתוכנו תפילה לרוח, לקרבה הדדית ולגאולה.
הייסורים, למרות שהם לא נעימים, צריכים לעורר בנו הודיה גדולה על כך שדווקא המרחק בינינו מייסר אותנו ולא מרחק מדירה גדולה ורהיטים מהודרים. עלינו להתרגל לעשות השוואה בין המקום בו היינו קודם לבין המקום בו נמצאים אנו היום. מההשוואה נוכל לשאוב כוח ושמחה רבה. נצייר לעצמנו במה היינו טרודים לפני מספר חודשים, מה ייסר אותנו ואז לברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".
