הכלל הגדול בתורת ישראל מנוסח כפנייה ישירה לנמען: "ואהבת לרעך כמוך". לא "ואהבתם" ברבים, אלא בלשון יחיד, משום שכל ישראלי צריך לקחת על עצמו להיות דוגמה חיה עבור כלל ישראל, עד שכולם יסכימו פה אחד לאהוב איש את רעהו כמו את עצמם.
לכן, במלחמה הנוכחית עלינו לדאוג קודם כל שסביבנו באזור הנראה לעין לא יהיו אויבים, אחרת האיום יימשך ויימשך. אבל התוצאה מהמלחמה צריכה להיות שמכאן והלאה יכיר כל ישראלי בתנאים שבהם יכולים אנו לחיות בצורה מנצחת: ניצחון הוא ניצחון על עצמך, על המרחק שלך מכלל בני עמך. "ואהבת לרעך כמוך".
תוצאה כזו מהמלחמה תהיה ניצחון על מלא, כי הרחקה פיזית של האויב מאתנו מוצלחת לשעתה, עד שנתארגן להקים את עצמנו כחברה. הרוח שתהיה בחברה שלנו וההשתוקקות לחיבור, לא ייתנו בסופו של דבר מקום למציאותם של אויבים.
כל אחד מהחברה צריך להרגיש את הנחיצות ביחסים טובים, בבהירות המטרה והתוכנית של החיים שלנו כאן. אלה דברים שחשוב שנגלה, נרגיש, נקבל ונממש: תוכנית החיים שלנו היא להשיג חיבור שבו כל הכוחות שלנו יגיעו לכדי אהבה הדדית, תמיכה ושמירה זה על זה.
השכנים שלנו חייבים להבין שאתנו אפשר להתקיים רק בחברות ובאהבה. אלה מילים שנשמעות גבוהות עכשיו, כאילו לא נדבקות לשכנים שלנו. ובכל זאת, זה מה שעלינו להשיג. אומנם כרגע צריך להיות להם פחד פשוט, שאם פתאום הם קופצים בפעולת איבה ועוברים את הגבולות, הם מקבלים על הראש. אבל בסיכומו של דבר צריכים אנו להגיע למצב שמלחמה היא בכלל לא אפשרות המונחת על השולחן.
העולם צריך להבין שעם ישראל בארצו מסוגל להביא שלום לכולם. היחסים שנקבע בינינו כאן יכולים להכות גלים בלב כל באי עולם. לכן, לא יכול להיות על אדמה זו שום דבר מלבד עם ישראל העוסק בחיבור לבבות. אומות העולם צריכות לתפוס שאי אפשר לשבור אותנו, אי אפשר לשכנע אותנו ואי אפשר ללחוץ אותנו לפינה כדי שנסכים לתכתיב אחר, כי יש לנו משימה היסטורית שאנחנו מחויבים להשיגה ועליהם להניח לנו לעשות אותה ולעזור לנו בה.
לכן, למלחמה על הארץ חייבת להתווסף הכרה במשימה שלנו, בתפקיד ובייחודיות שלנו בהיסטוריה האנושית, עם ההבנה שממש עכשיו הזמן הנכון לאשש את התזה היהודית של אהבת הזולת - להתחבר ובהכרח לנצח.
